לקרוא את המפה / מילים גסות / לבדיתי /

רבקה היקרה,

קראתי בהנאה ובהתרשמות את שלושת השירים. בכל אחד מהם את מצליחה לשלב מחשבה חדה, קול אישי וכתיבה נועזת שאינה חוששת לגעת במציאות, בזיכרון ובזהות. ב"לקרוא את המפה" בולטת תחושת הבלבול מול עולם משתנה במהירות; ב"מילים גסות" הרשמת בהומור, בביקורת ובחשיפת פערי דורות; ו"בדיתי" נגעת עמוק בנימי הגעגוע והזיכרון הקולקטיבי דרך מוזיקליות מיוחדת. שלושה שירים שונים באופיים, אך כולם נושאים חותם ייחודי של קול משכיל, כן ומעורר מחשבה.

יום טוב ושקט

שמוליק

בשלושת השירים האלה ראיתי את ישראל כמשותף. הראשון, נוגע בשינויים הכה מהירים בתקופה שלנו, וכן-גם המפה הפוליטית ומלחמת ששת הימים שאני יודעת מה דעתך עליה. 

השני-בעברית שלא תמיד הבנת, בעיקר לא סלנג ובוודאי לא מילים גסות. זיכרון מהפרויקט בו השתתפת ומכונת הצילום של פעם. 

והשיר השלישי-הימים חולפים שנה עוברת. שמתחבר גם לשיר הראשון במידה מסוימת. 

שירייך עוסקים בפער שבין זיכרונות העבר לבין מציאות ההווה המשתנה, המאופיינת בכאוס, שינויים תכופים וקושי להסתגל לקצב המודרני. הם מתארים תחושת זרות של אישה המנסה לנווט בין מפות פוליטיות משתנות, תרבות דיגיטלית בוטה וזיכרון לאומי נוסטלגי.

יומחבק ומואר

מעיד על עצמי שלפעמים אני אומר מלים גסות ליד הנכד שלי, מסמיק, ואומר לו: זה צרפתית, אל תספר לאבא שלך, והוא כמובן רץ לספר לו.

אתחיל בשיר הראשון שמכיל בתוכו את תמצית הרעיון הפוסטמודרניסטי, אמצעי הבניית סדר ומשמעות בכאוס בו אנו נמצאים חסרי תקפות של "אמת". התפרקות המפות, כל מפה שהיא איבדה את יכולתה לשקף סדר, ארגון, משמעות, מדע והיא משקפת את התערערות העולם והצורך ליצור מפת אמת אישית.

מכאן עולה  שהנימוס והתקינות המילולית חלפו עברו להם. בטח בחברה ששמה את הישירות, הכנות והיעדר נימוסי לשון כביטוי להיותה "לשון-אמת". המעבר  מהייצוג החיצוני "האובייקטיבי" אל הפנימי, האינטימי, הסובייקטיבי ביותר משקף היטב את היעלמות עולם ה-הוא. ארגנטינה/בואנוס איירס - ישראל. אבא - מפה. מורשת תרבותית-התנהגות "מוזרה".

ומכאן הדרך אל "לבדיתי", שזו המצאה לשונית לטעמי מבריקה. להפוך את "לבד" לפועל, ויתרה מכך, לעגנו בתוך מגדריות ברורה בעברית, שנוטה בצורות גוף ראשון לטשטשה.

כלומר, מה כבר נותר לאדם בעולם פרוע, מתפרק, אלים? חוסר הוודאות, ניפוץ אשליות הביטחון שהמעמד הבינוני בתרבות הבורגנית- הליבראלית המערבית מתנפץ לרסיסים, ממש כמו השירים המאבדים אט אט את תבניות המלים הסדורות.

--

בקשה - אני רוצה להעלות את שירך בבלוג שאני כותב על אומנות ולצרף  את הקריאה שלי. אשמח אם תסכימי.

https://litreture.home.blog/2026/04/29/%d7%a8%d7%91%d7%a7%d7%94-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%90-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a4%d7%94-%d7%9e%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%a1%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%93%d7%99/

לקרוא את המפה, זועק: במכורתנו מתחוללים שינויים באופן מתמיד ואת לא מדביקה את הקצב והם לא מתחברים אצלך למפה.

מילים גסות, זועק, גינוי: מנהלת הפרוייקטים שואלת מי השאיר את המכונה דלוקה ואת משיבה כי זו את ואת מחייכת אליה והיא מצידה מחוירה והסמיקה. את בפרה היסטוריה עד הלום כי אסור לומר מילים גסות כך קבע אביך ומאחורי גבך אמרו ואומרים גם כך ברב מילים או גוגל.

לבדיתי, אין משמעות לזמן החולף: את בוכה, הימים חולפים, שנה עוברת הן בהברה אשכנזית והן בהברה ספרדית  אבל המנגינה לעולם נשארת ואת בכית לבדיתך לבדות בכינו נהרות בבל בכינו ונזכרנו. 

תודה רבה לך רבקה היקרה, המשך יום טוב.

כל כך עצוב, כל כך כואב המצב.

את, רבקתי היקרה, לא מצליחה לצייר לך מפה סופית

וכל המצב...

כן, אצלנו כל כמה שנים ישנה מלחמה שמשנה את המפה.

שינויים גיאוגרפיים, קוים ואיזימוטים על מפה המצויירת

ו...

שינויים בחברה, שגם בה המפה החברתית משתנית

ואני

לא יודעת איזה שינויים קשים יותר.

מילים גסות, רבקתי היקרה, זה החזיר אותי לילדותי בבית.

אצלנו, בבית הפולני, לא אמרו מילים לא יפות.

אני זוכרת ששיחקתי בבית עם חברה, הייתי בכתה ג' או ד'

והיא אמרה לי מטומטמת, ואני

בבהרה אמרתי לה, לא אומרים מילים כאלה בבית.

כן, רבקתי, זה נשאר נטוע אמוק בתוכנו,

גם בגילנו המתקדם - מילים כאלה לא אומרים...

בכיתי - בכיתי...

רבקתי היקרה, רבקתי האהובה

השיר הזה צבט את לבי ואני

אני לא יכולה להגיד משהוא עליו רק

לחבק אותך חיבוק חם ואוהב, חיבוק ארוך ארוך.