הספרייה הגדולה מכולן

ןמעניין השיר הממשיך שירים קודמים העסוקים בפירוק או בתמיהה אודות מוסדות הסדר, הזכרון, השפה.

גם בשיר זה סיומו הוא התפרקות.

אני חושב על ספריות ענק, שחלקן הופך לדיגיטלי, חלקן מוטמן בתוך מבנים עמידים ל"עד", כלומר עד שהפלנטה תתפוצץ ותתרסק, המציאות המוצגת בשיר מראה שכל ביצורי הענק חסרי ערך בתרבות המפרקת עצמה לדעת.

.

אריק, ברשותך: 

תוכל לקרוא את הסיפור של בורחס באנגלית  >

The Library of Babel

אני משערת שתמצא אותו ברשת. 

תודה רבה על תגובתך. <לב>

רבקה

---

.

תוספת ל-מ-מקום אחר: 

בקובץ "גן השבילים המתפצלים" ברונובסקי

*לא* תרגם לעברית את "הספרייה של בבל"

אלא את "ההגרלה בבבל" - סיפור שונה מאוד.

כך, בכל אופן, במהדורה שלי, 1993. 

רק טוב!

<לב>

רבקה

---

רבקה יקרה,

הצלחת לקחת את הדימוי הבורחסי האינסופי של הספרייה ולהפוך אותו לחוויה כמעט גופנית, כאב המחשבה, הסחרור מול האין־סוף והענווה מול מה שהמוח האנושי אינו מסוגל להכיל. אהבתי במיוחד את החיבור בין העיוורון של בורחס לבין הראייה הפנימית שנולדת דווקא מתוך הוויתור. שיר עמוק, אינטלקטואלי ופיוטי מאוד.

תודה רבה על תרגם השיר של חורחה לואיס בורחס.

סופ"ש רגוע ושקט

שמוליק

הטקסט של בורחס מציג את העולם כספרייה נצחית ואלוהית, שבה האדם הוא רק "ספרן" זמני ובלתי מושלם המנסה לפענח כרכים מסתוריים.

את מתארת מאמץ מחשבתי כה כבד עד שמוחך "איים להתפוצץ". זהו הניסיון האנושי המוגבל לתפוס את המושג "אינסוף" או להבין את חוקי היקום.

את מזכירה את "עיניהם המסומאות" (העיוורות) של קודמיו, ובראשם בורחס (שהיה עיוור במציאות). העיוורון כאן הוא "המחיר" על התעוזה לנסות לראות או לכתוב על הידע המוחלט – ככל שהאדם מנסה "לראות" יותר מבחינה רוחנית/פילוסופית, כך הוא מאבד את ראייתו הפיזית או נשחק מהמאמץ.

 רק ברגע שאת "מוותרת" על הניסיון האקטיבי והמתיש לכפות הבנה, נגלית  האמת או נגלים לו אלו שניסו לפניו.

השיר מדבר על הטרגדיה של האינטלקט – השאיפה של האדם הקטן להבין יקום אינסופי, שאיפה שהיא מצד אחד אלוהית ומצד שני בלתי אפשרית

יש לי בקשה אם את יכולה בפונט גדול יותר - תודה ושבטובה

חשבתי על המראה שהיה מול עיניו של בורחס כשכתב על הספרייה הגדולה של בבל.

האם ראה את הגובה הגדול הזה של מדפים אינסופיים או, שחזה את סופה שתתמוטט כמו מגדל בבל.

ועוד חשבתי, האם הוא כתב על הספרייה ועל הספרים שכבר לא יוכל לראות כשבסוף ימיו התעוור בגלל מחלת הסרטן שפגעה בו.

ואת רבקתי היקרה, את מנסה לדמיין את הספרייה הזו.

וכשאת כותבת, עיני דימיינו... חשבתי על עיניו שכבר לא ראו ואז נזכרת במשהו שבורחס אמר -

- הזמן עשוי מרגעים, אל תאבדו את העכשיו.

אז עכשיו אני איתך רבקתי, מנסה לדמיין את אותה ספרייה שעין של יכולה להכיל...

נוגה: את מצליחה לדמיין את הספרייה הגדולה מכולן ואת רואה נגד עיניך אלה המסמאות של קודמיך למאמך. בורחס בלט ביניהם... תודה רבה לך רבקה היקרה, בוקר טוב ושבת טובה ומיטיבה.

את נוגעת בנצחיות של הכתיבה, אך גם באניגמה הזו של היצירתיות. גם אני ורבים כמותי חשים לעתים פליאה מנין מגיעים הרעיונות.