הַבָּלֵרִינָה מֵבּוּדְוָה

סיפור עצוב, נוגע ללב, מזדהה: את צופה בבלרינה במונטגמרו מהרהרת, מהנהנת, בדמיונת שומעת אותה, את כאבה, מבינה לליבה האהוב שלה הלך מבלי שוב. הוא היה האחד בחייה. תודה רבה לך אביה יקרה, לילה טוב. 

מגדלור ששרה שושנה דמארי [אלמגור, וילנסקי]

נזכרתי בפגמליון וגאלתיאה

מוּל הַיָּם שֶׁל בּוּדְוָה עָמְדָה הַבָּלֵרִינָה בִּדְמָמָה כּוֹאֶבֶת,
הָרוּחַ לִטְּפָה גַּעְגּוּעַ יָשָׁן שֶׁלֹּא מָצָא עוֹד דֶּרֶךְ אוֹהֶבֶת.
עֵינֶיהָ חִפְּשׂוּ בָּאֹפֶק אֶת הַמַּלָּח שֶׁאָבַד בֵּין הַגַּלִּים,
וְהַשֶּׁמֶשׁ עָטְפָה אוֹתָהּ בְּאוֹר אַחֲרוֹן שֶׁל אַהֲבָה וְנֶחָמָה.

אביה היקרה,
כתבת שיר עוצמתי, עדין וכואב שנוגע בנימי הנשמה. הצלחת לצייר במילים את הבלרינה של בודווה כאישה חיה ונושמת, מלאת געגוע ואהבה שלא כבתה גם מול השנים והבדידות. תיאורי הים, השקיעה, הרוח והאדוות יוצרים אווירה מהפנטת, כאילו הקורא עצמו עומד מולה ושומע את לחישת הגלים ואת תפילתה החרישית לאהובה שלא שב.

מרגש במיוחד החיבור שעשית בין סיפורה של הבלרינה לבין הכאב האנושי הרחב יותר , הזיכרון של אלפונסינה, והמחשבה על החטופים שעדיין נמצאים בחשכה. המעבר הזה הופך את השיר מעוד סיפור אהבה עצוב לזעקה אנושית על אובדן, נאמנות, תקווה וכמיהה לאור.

השורה המסיימת , “והים נשאר כחול כצבע התקווה”  היא בעיניי אחת השורות היפות בשיר, משום שגם בתוך כל הכאב נשארת נקודת אור קטנה שמסרבת להיעלם. שיר מרגש מאוד וכתוב ברגישות נדירה.

לילה טוב ושקט

שמוליק

כה עצוב הסיפור הזה. אהבה עד אין קץ וציפייה אינסופית. 

אביה אהובה

איזה סיפור מצמרר סיפרת אודות הרקדנית

והמיתוס שנותר אחרי הסיפור בצורת פסל ברונזה

של הרקדנית שכביכול מחכה לאהובה כל הזמן

והוא כבר לא יחזור

כמה עצוב.........

תודה רבה על שירך אביה אהובה

שבת מבורכת

ממני באהבה

מרים