הפינות שבהן אני נזכר היום

צביקה  היקר,
השיר שלך חודר בשקט מצמרר אל פינות הזיכרון שלא באמת נעלמות. המעבר מכלבי הבר הרעבים אל הזיכרונות ממלחמת יום הכיפורים יוצר תחושה חזקה של פחד קדום, כזה שנשאר בגוף גם אחרי עשרות שנים. מרגשת במיוחד  הפשטות המאופקת של המילים , דווקא היא מעצימה את הכאב ואת ההד שחוזר "בשבילי הארץ הערומים".
זה שיר קצר, חד ואנושי מאוד, שנשאר עם הקורא גם אחרי הסיום.

יום טוב ושקט

שמוליק

.

הבית הרביעי- הו! 

"עכשיו הנביחות חוזרות, / מבקרות אותי /

בשבילי הארץ הערומים. "

אולי חמישים ושלוש שנים ממלחמת יום 

הכיפורים, אבל המלחמה המתמשכת 

שאנחנו עדיים נתונים בה - יש מקום לחשוש

מכלבי בר רעבים. 

מצמרר.

שיר מצמרר.

מצב מצמרר.  

תודה רבה-רבה, צביקה יקר. <לב>

רבקה

---

שיר חודר וקשה, על זיכרון שנותר ממלחמה רחוקה. ועל החותם בנפש שמשאירים דווקא מראות צד, הגוררים אחריהם את פתיחת הדלת לזכרונות הקשים יותר.

עצבתי וכאבתי. זוכרת את הימים ההם כאתמול.

מטלטל, רגיש:  כלבי בר מורעים שנברו בחולות איסמעיליה וחשפו עצמות אדם לבנות. בסה"כ כלבים רעבים, הנביחות שלהם חוזרות אליך, מבקרות אותך בשבילי הארץ העירומים ואתה מקווה שאינם רעבים. גם המצרים לא אהבו אבל היו מקרים. תודה צבי היקר, לילה טוב. מאחל לך שתמצא מזור.

איזה זיכרון עוצמתי ומטלטל שאינו נמוג עד עצם היום הזה. כלבים אני דווקא כן אוהבת.