נֶשֶׁל הָאֶתְמוֹל

יצירה יפה על מישהי שמנסה להשתחרר מהכבלים של זכרונות העבר, עם קצת תקווה בסוף, ומה היינו עושים בלי תקווה? 

ישר כח 

הָאֶתְמוֹל דָּבַק בָּהּ כְּצֵל.
הַזִּכָּרוֹן פּוֹעֵם בְּלִבָּהּ.
הַזְּמַן חוֹלֵף, הַכְּאֵב נִשְׁאַר.
מִן הַפֶּצַע בּוֹקַעַת תִּקְוָה.
וְעָלָה יָרֹק מְבַשֵּׂר הַתְחָלָה חֲדָשָׁה. 

אביה יקרה,

שיר עוצמתי ונוגע ללב. הדימויים של הנשל, הקעקוע וההד שאינו נדם ממחישים בכאב רב כיצד העבר יכול להיצרב בנפש ולהמשיך ללוות אותנו. מרגש במיוחד  הסיום,מתוך הפצע והמאבק מגיח עלה ירוק ורך, סמל עדין לתקווה, לצמיחה ולריפוי. שיר שמצליח להכאיב, אך גם להאיר שביב של אור. 

מקסים.

לילה טוב ושקט

שמוליק

שיר יפה וחורך על עור שהפך לנטל אותו רוצים להוריד-וזה קשה.

תודה אביה. כתוב ברגישות ובדייקנות והדימויים חודרים ללב.

היא מנסה להיפטר מנשל האתמול כמו הנחש ללא הצלחה ומתוך הסדק שבעור הפצוע, במקום שבו נגמר המאבק, מבצבץ עלה ירוק ורק, נובט מתוך העפר והאבק. תודה רבה לך אביה יקרה, יום מואר.

כמה שהיא מנסה להשיל מעצמה את משא העבר, היא אינה מצליחה. הוא ממשיך ומנהל אותה ומכביד על חייה. 

אביה יקרה

************

יש משאות כבדים

שלא ניתן להוריד אותם

הם לנטל

כאבני ריחיים

אינם מרפים

תקועים איתך

לכל החיים.

יפה הנשלח

יפים הדימויים

והתמונה

שאפו !!!

לשבת עונג

עליזה.