חוזק הכנף- סיפור/ ש.כהן
ערב אחד, כשקרני השמש האחרונות צבעו את השמים בזהב ובכתום, ישב יואב על ספסל קטן בפארק השכונתי. הוא הביט בילדים המשחקים, באנשים הממהרים לביתם, ובציפורים שחזרו אל קניהן לקראת הלילה.
השנה האחרונה לא הייתה קלה עבורו. מקום העבודה שבו עבד במשך שנים נסגר, בנו הבכור גויס לשירות ממושך, והמציאות סביבו הייתה מלאה בדאגות ובחוסר ודאות. בכל יום פתח את החדשות בתקווה לשמוע בשורות טובות, ובכל יום הרגיש שהעולם נעשה מורכב יותר.
באותו ערב הוא הרגיש עייף במיוחד.
לפתע הבחין בדרור קטן שהתיישב על ענף דק בקצה עץ האקליפטוס הסמוך. הרוח החלה להתחזק, והענף התנדנד מצד לצד. יואב חשב לעצמו: “איך הציפור לא מפחדת? הענף הזה עלול להישבר בכל רגע.”
לידו ישב זקן שלא הבחין בו קודם. הוא חייך ושאל:
"מה אתה רואה?"
"ציפור," ענה יואב.
"רק ציפור?"
יואב משך בכתפיו.
"אני רואה ציפור שיושבת על ענף דק מאוד. לא ברור לי איך היא לא חוששת."
הזקן חייך שוב.
"אתה יודע מה אמר אלבר קאמי? ציפור היושבת על ענף אינה מפחדת שהענף יישבר, כי האמונה שלה אינה בענף אלא בחוזק כנפיה."
המילים הללו נגעו ביואב באופן שלא ציפה לו.
הוא שתק רגע ארוך.
"כשהייתי צעיר," אמר לבסוף, "האמנתי בכנפיים שלי. ידעתי שאוכל להתמודד עם כל קושי. אבל עם השנים התחלתי להאמין יותר בענפים : בעבודה הקבועה, בשגרה, בביטחון המדומה."
הזקן הנהן.
"וזה טבעי. כולנו עושים זאת. אנחנו נאחזים בדברים חיצוניים וחושבים שהם יגנו עלינו. אבל החיים מלמדים אותנו שהענפים משתנים. מקומות עבודה נסגרים, מצבים משתנים, אנשים עוזבים, תוכניות משתבשות."
"ואז מה נשאר?" שאל יואב.
"הכנפיים."
באותו לילה התקשה יואב להירדם. דבריו של הזקן הדהדו במחשבותיו.
הוא נזכר בעצמו בגיל עשרים וחמש, כשהקים עסק קטן ללא ניסיון וללא כסף רב. הוא נזכר כיצד למד מקצוע חדש לאחר כישלון צורב. הוא נזכר בתקופות שבהן התמודד עם אתגרים שנראו בלתי אפשריים ובכל זאת הצליח להתגבר.
הרי הכוח הזה עדיין קיים בו.
בבוקר קם עם תחושה אחרת.
הוא החל לעדכן את קורות החיים שלו. יצר קשרים ישנים. נרשם לקורס מקוון בתחום שתמיד עניין אותו. לראשונה מזה חודשים הרגיש שהוא אינו מחכה שמישהו יציל אותו, אלא פועל בעצמו.
השינוי לא קרה ביום אחד.
היו רגעים של ספק, אכזבות ותשובות שליליות.
אך בכל פעם שהרגיש שהוא עומד לוותר, נזכר בציפור שעל הענף.
"לא בענף," היה לוחש לעצמו. "בכנפיים."
חודשים אחדים חלפו.
יום אחד קיבל הצעה להצטרף למיזם חברתי חדש שסייע לצעירים למצוא את דרכם בעולם העבודה המשתנה. הניסיון שצבר לאורך השנים הפך לפתע לנכס יקר ערך.
בפגישתו הראשונה עם קבוצת צעירים שאל אותו אחד מהם:
"איך אפשר להרגיש ביטחון בתקופה כזאת? הכול משתנה כל הזמן.”
יואב חייך.
הוא סיפר להם על הדרור הקטן ועל הזקן בפארק.
ואז אמר:
"אל תחפשו ביטחון רק במה שנמצא סביבכם. העולם משתנה מהר. טכנולוגיות מתחלפות, מקצועות נעלמים, מצבים משתנים. מי שסומך רק על הענף עלול להיבהל כשהוא מתנדנד. אבל מי שמפתח את הכנפיים שלו , את הידע, הערכים, היצירתיות, האמונה והיכולת לקום מחדש , תמיד ימצא דרך לעוף."
החדר השתתק.
הצעירים הקשיבו.
חלקם רשמו לעצמם את הדברים.
אחרים חייכו בשקט.
בשובו הביתה עבר יואב שוב דרך אותו פארק.
הרוח הייתה חזקה יותר מאשר באותו ערב רחוק.
הוא הביט אל העץ וחיפש בעיניו את הציפור.
היא הייתה שם.
הענף נע מצד לצד, כמעט עד קצה גבול יכולתו.
אבל הציפור נשארה רגועה.
כאילו ידעה סוד עתיק.
יואב חייך והמשיך בדרכו.
כי סוף־סוף הבין שגם בחיים שלנו לא תמיד אפשר לבחור את הענף שעליו נעמוד, אך תמיד אפשר לחזק את הכנפיים שאיתן נמריא.
בעולם של שינויים מהירים, חוסר ודאות ואתגרים אישיים ולאומיים, הביטחון האמיתי אינו תלוי בנסיבות החיצוניות אלא בכוחות הפנימיים שלנו : באמונה, בלמידה, בהתמדה, בערבות ההדדית וביכולת לקום מחדש גם אחרי משבר. מי שמחזק את כנפיו, אינו חושש מהרוח.
כתב אלבר קאמי:
ציפור היושבת על ענף, אף פעם לא מפחדת שהענף ישבר,
מכיוונ שהאמונה שלה איננה בענף, אלא בחוזק של כנפיה.
תמיד תאמין בעצמך.
