אדולף הרים את הגיטרה בהתרגשות, יוסיף עשה את אותו הדבר עם הבס, בעוד שדזה דונג התיישב במתח על כיסא המתופף.
הם החלו לנגן בעודם משפילים מבטם אל הבמה, אך הקהל לא איחר להריע להם, ואט אט הם קיבלו ביטחון.
אמנם היה זה רק בית קפה צנוע בתל אביב, אך הופעה כמו שהם נתנו לקהל באותו ערב הייתה עתידה לבנות את הקריירה המטאורית של שלושתם, ומזלם היה שסוכן של חברת תקליטים היה בקהל, ואהב את מה שהוא ראה ושמע.
לאחר ההופעה הוא פגש את אדולף.
"הופעה טובה, בחור, איך קוראים לך?", הוא שאל את הסולן והגיטריסט נמוך הקומה.
"אדולף, אדולף היטלר", ענה הצעיר האוסטרי בחוסר ביטחון. "השניים האחרים הם יוסיף סטלין ומאו דזה דונג". "תקשיב, ניגנת שם כמו שאף פעם לא שמעתי, והמראה שלך ללא ספק ימשוך מעריצות", אני רוצה להחתים אותך לחוזה עם החברה שלנו", אמר לו הסוכן. "אתה רציני?!", שאל אדולף ההמום את הסוכן, והמשיך לשאול: "אתה רוצה להחתים אותנו?", "אותך", ענה לו הסוכן, "ברור לי מי הכישרון האמיתי בלהקה הזו, השניים האלה מוכשרים, אבל הם מעקבים אותך", ואדולף מיהר להגיב, "אבל הם חברים שלי!", אך הסוכן התעקש, ולבסוף אדולף השתכנע, "בסדר, למי אכפת מהם? הם סתם שמאלנים. תבדקו גם את הציורים שלי?", הוא שאל את הסוכן החלקלק, שמיהר לענות לו: "נראה". יוסיף ודזה דונג עברו טראומה מאותו ערב, רגע אחרי ההופעה הכל כך מוצלחת שלהם, כשהם הרגישו על גג העולם, הפרונט מן שלהם עזב אותם, והבסיסט הרגיש יוסיף החל לבכות, בעוד דזה דונג מנחם אותו בקצב.
ומה קרה הלאה, אתם שואלים? ובכן, אדולף החל בקריירת הסולו המוצלחת שלו, והרגיש גזעי במיוחד, בעוד חבריו המשיכו לנגן בלעדיו בבארים שכוחי אל באיזור המרכז, אך לכולם יש בעיות. אדולף נוכח לגלות שקשה מאוד להיות בעולם הזה ללא צריכת סמים קבועה, בעיקר של קוקאין עם אלכוהול, הוא התרגל גם למסיבות ולאורגיות, בעוד חבריו לשעבר התקשו לממן את שכר הדירה שלהם, ונאלצו לגור עם עוד פליט אריתראי, אבל הם לא היו גזענים.
לא עבר הרבה זמן לפני שאדולף נחשף להרואין כשהשפעת הקוקאין הייתה עוברת, ומרגע שהרגיש את זה בפעם הראשונה, היה זה כאילו שום דבר אחר בחיים לא שווה כלום, מלבד העם הגרמני, כמובן.
הוא החל לאחר לסשנים של הקלטות, לעשות טעויות בנגינה, ולריב עם נגני האולפן שהצמידו לו. כשהיה מגיע לאולפן ההקלטות באיחור, מחובק עם שתי מעריצות זנותיות ומסוממות, הרים יד להייל, והחל להשליט טרור באולפן. "אתם לא תגידו לי מתי להגיע, הבנתם?! אני פאקינג אדולף היטלר! אף אחד לא יכול להחליף אותי בעולם הזה, אני אהרוג אתכם!", ומובן שאיש לא היה מרוצה, לא מהתנהגותו, ולא מהתלות הבולטת שפיתח לסם.
ובינתיים, יוסיף ודזה דונג נאלצו להופיע בהרכב של מוזיקה מזרחית, כי ברוק כבר לא היה כסף, והיו מתעקשים שהכסף יחולק בין כולם שווה בשווה.
לא עבר הרבה זמן לפני שחברת התקליטים מאסה במוזיקאי והצייר נמוך הקומה והבלתי נסבל, ופיטרו אותו מהלייבל. רק אז, הבין הוא שמעולם לא היה לו כסף. הסמים, הנשים, הדירה, המכונית, הכל היה שייך לבעלי חברת התקליטים היהודים, והוא נותר חסר בית במשך לילה אחד בתחנה המרכזית, בעת שכנופיית צוענים שדדה ממנו את המארקים האחרונים שהיו לו.
עם שחר, הוא הגיע לדלת ביתם של יוסיף ודזה דונג, שחיו בדוחק, בעודו מוכה, חבול, ורטוב מהגשם שירד.
"תראה מי בא!", זעק יוסיף אל עבר דזה דונג, "זה עם הקול המושלם שמכיר את כל הסולמות והמודוסים! מה גורם לך לרדת ממרומי האולימפוס לשכונת שפירא, בה גרים אנשים פשוטים כמונו?!", שאל יוסיף הזועם. דזה דונג הצטרף בקול מתון ומלא קצב "אנחנו לא רוצים לראות אותך", ואדולף מיהר לענות ולומר "הגעתי לשפל התחתית, יש לי בעיית סמים קשה, אין לי איפה לישון, וחשבתי שאולי חסר לכם מישהו לנגן איתו". "אנחנו לא צריכים אותך!", זעק יוסיף הפגוע והגאה. "אני יודע", אמר אדולף עם דמעות בעיניו, "אבל אני צריך אתכם", ובאותו רגע, ארשת פניו של יוסיף השתנתה לגמרי, והוא החל נותן את קולו בבכי, "התגעגעתי, אדולף! אל תדאג, נמצא פיתרון לכל בעיה שלך! נשלח אותך לתכנית שנים עשר צעדים, זו תהיה תכנית החומש שלי, ואחר כך", עצר לבלוע את רוקו, "אחר כך ננגן ביחד ונכבוש את אירופה!", אמר בעוד עיניו דומעות מהתרגשות. ודזה דונג הצטרף לדברי העידוד: "זאת תהיה מהפכת תרבות, ואם אף חברה לא תחתים אותנו אני אהרוג אותם!", זעק בקצב.
ולאחר שלושה חודשים, באביב, אדולף כבר עבר את כל הצעדים בתכנית הגמילה שלו, והוא עם שני חבריו, הצליחו להרשים ולהחתים חברת תקליטים גדולה, והיו בדרך לכבוש את העולם.
