האושר האמיתי

 

כבר שבוע שהיא לא יצאה מהמיטה. בפה טעם מר, בראש מחשבות שלילות מלוות בסחרחורת. היא מנסה לעשות קוקו נורמלי, לאסוף את השיער בצורה מחמיאה, אך ידיה כבדות לה וראשה צונח מטה. אמא מנסה להשקות אותה במיצים טבעיים ומכינה לה מרקים ופירה, אך הגרון כואב, הבטן מסתובבת, והלב עצוב.

 

היא עוצמת עיניה ומנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הוא התקשר. שבוע, שבועיים, חודש, הכל כבר נראה אותו דבר. הודעות הוא כבר לא שולח לה, בטח שלא עכשיו- כשהיא חולה. הרי מה ייצא לו מזה...

 

היא מושיטה את ידה למגש הפלסטיק שנח על הכיסא ולוקחת קוביית שוקולד מריר. חוש הטעם שלה לא חזק במיוחד בימים האלו, אבל טעם השוקולד המריר משתלט על פיה ועושה לה חם בגוף. גם הוא ידע לעשות לה חם בגוף, בעזרת נשיקות קטנות ולעיתים אפילו בעזרת מילה או שתיים. רק הודעה קטנה היה שולח, והיא היתה רצה אליו בלי לחשוב פעמיים. את המבחן בהסטוריה החמיצה כי נשארה לישון אצלו בלילה ההוא, את הטיול עם השכבה הפסידה כי הוא היה זקוק לה באותו בוקר. אבל כשהיא במיטה, חולה, הוא לא שם.

 

מצד שני, היא מעדיפה שלא יראה אותה במצב כזה. היא כל כך לא סקסית עכשיו, עם השיער מבולגן, פיג'מה רחבה ושקיות שחורות מתחת לעיניים. אם יראה אותה כך, הוא כבר לא יימשך אליה כמו פעם. אם יראה אותה משתעלת, מתכרבלת בתוך תוכה בכל פעם שכואב לה הראש, הוא לא יראה בה אישה מושכת כמו שהוא תמיד טרח לקרוא לה.

 

רק הגוף מעניין אותו. תענוגות המגע ולא העולם הפנימי העמוק שמצוי בתוכה. מתקשר בשביל לשאול מתי יש בית ריק, מתי אפשר לעשות ביקור קטן. אך כשמדובר בצורך שלה לקבל תשומת לב ממנו, הוא נעלם.

 

ולפעמים היא מצטערת. מצטערת שיש לה דרישות כל כך מגוחכות. היא יודעת שיש כל כך הרבה בחורים בעלי לב זהב, כאלו שיבואו עם מרק חם כשתהיה חולה, ילטפו אותה ויחכו עד שתרדם. כאלה שלא יראו בה דמות סקסית ורובוטית, אלא בחורה אנושית שיש בה עוד דבר או שניים.

 

ואז דמותו עולה לה בראש. עיניו היפות, חזותו המרשימה, שיערו הרך. אילו רק יכלה לעצור את המשיכה הזו, למחוק אותו מהזכרון ולחפש את האושר האמיתי.