לא אכתוב

לא אכתוב ///

את יומני חיי מעולם לא כתבתי. לא כתבתי את ימיי הרעים. לא את ימיי הטובים. לא כתבתי שמחות ולא עצבות. ולא אכתוב גם את כל שאזכור על חיי. לא כי חלפו לשווא, ואולי שכן, ולא כי עמסו ברגעים נפלאים, שגם. ובעיקר, לא כי חשוב לי שתדעו.

כי כל שעבר אייחס לעד לדברים שחלפו ואינם, המה וכל שהיו בהם. על כל החרטות, על כל רגעי החסד, על העלבונות, הסיפוק, הקלון, על הבוז ובעיקר, על תחושות נקמה שלעולם לא מוצו.

ואם ארצה לציין דבר שחלף, אעשה זאת רק כי הוא רגע חולף של יוהרה חולפת. כי להזכיר עבר דומה לגעגוע. לרגע שבו העולם נצבע בגוון נעים של אושר רגעי וחולף. או גוון אפל של זעם מריר. כפרצופה של חיבה שחלפה, כמשפטים שנלחשו בליל קסום, כמבטים שאינם מרפים, כדמויות שלעולם לא יירפו.

את סיכום חיי לא אכתוב. אולי כי ירא אני להחמיא לעצמי. או לא להחמיר אותי מדי. או לחוס על שארית גאוותי המדומה. אולי, ובעיקר, סיכומים הם סיפא אך יותר התחלה עמוסת תקוות. וכל התחלותיי או שמא, תקוותיי, נדמה שנמוגו.

אך ישנה כן, את אותה תחושה לא ברורה של החמצה צורבת. לא כזו שאפשר לתאר,  או שראויה היא להירשם, כי אמת, זו תחושה כה אישית, כה עלומה שלעולם לא יהיה בי את העוז לכתוב.

/