הייתי פעם גבר מושלם. היום אני רק סתם גבר עם אפליקציה לניהול זעם. ובגלל זה הייתי חייב לעשות מה שגבר חייב לעשות: הלכתי למטבח והוצאתי סכין שף. ניגשתי אל אשתי, ששתתה קפה, ודקרתי אותה בצוואר. כשהיא נפלה לרצפה, חייכתי בסיפוק. לא הייתה צריכה להרגיז אותי! כמה פעמים ביקשתי ממנה לא לשתות מכוס שלי. שלי!
כעבור שעה הרגשתי רעב, אז החייתי אותה שתכין לי משהו לאכול.
מה אתם מסתכלים עליי ככה? אני לא הורג את אשתי סתם כי בא לי. רק כשאין ברירה. כשהיא לא מסכימה איתי, מה עוד נשאר לי לעשות?
השבוע היא הצליחה להרגיז אותי המון. רוב הפעמים התאפקתי. אבל אחת-עשרה פעמים לא יכולתי כבר לעצור את עצמי כי זה היה יותר מדי. החלפת ערוץ טלוויזיה בלי רשות, קנייה מיותרת של עוד זוג נעלי פלטפורמה ניאון שהיו מבזות את חוקי הפיזיקה, קטיעת משפט חשוב עם הערותיה הטיפשיות היו רק חלק קטן ממעשיה המעצבנים.
כל כך מרגיז! אז הרגתי אותה , ברור, אני גבר או מה? ויוצא שכבר הגעתי למכסה השבועית שלי של פורקן כעסים, זו שהוותק בנישואין מרשה לי.
אבל עכשיו רק יום חמישי. מה אמור גבר נורמלי לעשות בין חמישי לשבת כשהוא עצבני ואין לו עוד הריגות במלאי? איך אחיה איתה מבלי להרוג, כשהיא תרגיז אותי שוב? והיא תרגיז. אני מכיר אותה.
הבעיה, שהיא עלתה על זה מהר מדי. במקום להיזהר, היא התחילה להרגיז בכוונה. אמרה שמשעמם לה בלי זה.
אז החלטתי להתאבד. הרי אחרי שעתיים, גג יום, היא תחזיר אותי לחיים.
אבל אולי לא תחזיר? אולי תעדיף להשאיר אותי מת? הרי מדי פעם היא אומרת שנמאס לה ממני. ונראית כאילו היא מתכוונת לזה.
גם שמתי לב שהיא מסתכלת על השכן קצת יותר מדי זמן בבקרים. כאילו "בוקר טוב" דורש ניתוח עומק של תווי פנים.
אז מה אעשה אם להרוג אותה או את עצמי לא בא בחשבון עוד כמה ימים? ודווקא בא לי להרוג! אלוהים, כמה שבא לי!
ידעתי שאמנם נגמרו לי ההריגות שלה לשבוע, אבל אולי אפשר להרוג מישהי אחרת?
התקשרתי לבמשרד הבריאות. משם הופנתי למשרד הפנים והם העבירו אותי למחלקת ההרג.
התשובה הייתה קרה: "מותר רק בנות משפחה מדרגה ראשונה. בנות משפחה!."
רציתי לצרוח. למה אני לא יכול להרוג קופאית בסופר או רופאה שמאחרת בתור? זו הרי זכות בסיסית של כל גבר - לפרוק תסכול על נשים!
ואז עלתה לי הברקה: אוליד בת. פתרון מושלם.
אבל אשתי לא הסכימה לשמוע. אולי בגלל שכבר הרבה זמן לא הרגתי אותה, לפחות שעתיים. אולי היא התחילה לחשוב שהיא שווה משהו. שבוע הבא אני חייב קצת להרגיע את דחף הצודק להראות לה מי הגבר כאן כדי שמצב חשבון ההריגות יהיה בפלוס כל השבוע ואז בשבת אפרוק את זעמי הצודק במלוא התהנוג.
חשבתי אולי להוציא זעם במכות. בדקתי באפליקציית "גבר-אמיתי" וגיליתי שעברתי את המכסה השבועית בשתי קטטות. אסור לי להכות יותר בלי אישור מהמועצה לגבריות.
מה נשאר? פסיכולוג? הצחקתם אותי. זה רק לנשים ולגברים חלשים שמאבדים שליטה. אני גבר. ממשפחה של גברים.
חשבתי לישון עד מוצאי שבת, לעקוף את כל הבלגן. אבל גם זה הרגיש מוגזם. אני לא מהגברים שנכנעים ככה סתם.
נשארתי לבהות בתקרה, מתוסכל מזה שבעולם של היום אפילו גבריות רעילה באה עם קבלות, רישוי ומכסות. פעם הייתי גבר מושלם. היום אני סתם גבר עם אפליקציה לניהול זעם.
כמעט נרדמתי מרוב ייאוש, ואז - הברקה!
אקים תנועה חדשה:" מצ'ואיזם מתקדם". גברים אמיתיים שרוצים לחזור לעצמם. נחוקק חוקים, נצעק סיסמאות, נקים מפלגה. אולי אפילו נקבל תקציב ממשלתי על חשבון תכניות לשוויון.
ביום ההפגנה עמדתי לבדי בכיכר, עם שלט ביד: "תחזירו לנו את הגבריות!"
ואז הן הגיעו. המון נשים, מכל הצדדים. עם שלטים: "נמאס מגברים מתבכיינים!", "רוצות גברים אמיתיים!"
השלט שצרב לי את הרשתית היה דווקא הפשוט מכולם: "גם אנחנו מתגעגעות למה שכבר לא קיים."
זה נשמע כמו לעג, אבל היה בזה משהו עמוק יותר. הן לא רק לועגות לנו, לגברים, הן פשוט ויתרו. ויתרו על הפנטזיה שאנחנו עדיין נאחזים בה, הפנטזיה של "גבר אמיתי". הן מתגעגעות, אבל לא אלינו. אלא לרעיון שלא התממש, הן מתגעגעות למה שלא קיים ואולי מעולם לא היה.
אשתי עמדה בראש כל הנשים. חייכה אליי.
"כל הכבוד," אמרה, "סוף סוף יזמת משהו."
ואז הסתובבהלאחרות ולחשה, "עכשיו."
כולן שלפו רובים זוהרים.
ירו בי קרן סגולה והתכווצתי, התעוותתי, השתניתי...
הסתכלתי במראה.
הייתי אישה.
ולא סתם - גרסה מושלמת של אשתי. אותה הבעה, רק עם עקבים.
"ברוכה הבאה למועצת הנשים העליונה," היא אמרה לי וחייוך שהופיע על פניה היה ידידותי מאוד.
מאז אני חיה עם אשתי, כלומר, עם עצמי, בדירה קטנה עם שני חתולים.
בארון שמור שלט אחד ישן עם הכיתוב דהוי "תחזירו לנו את הגבריות!"
אפילוג:
אני שותה את האספרסו שלי בכל בוקר בשקט.
איש לא מצפה ממני לכלום.
לפעמים אני חולפת מול מראה, בודקת אם חזר לי הגבר.
לא חזר.
אבל מצד שני אני הרבה יותר רגועה, פחות דברים מעצבנים אותי
גם אף אחד לא מעצבן אותי או מבקש שאהרוג אותו כדי להוכיח שאני גבר.
וזה, צריך להודות, די משחרר.
