הלוויה לג'ינס

ראש השנה התקרב. כולם סביבי קנו מתנות. אשתי והילדים שאלו שוב ושוב מה ארצה לקבל, ואני הייתי עקבי כמו שעון: "שום דבר". בפעם הראשונה, השנייה, ואפילו העשירית.

אבל אז הם הסבירו את הדברים בצורה שלא השתמעה לשתי פנים:
"או שאתה בא איתנו לבחור לך זוג מכנסי ג'ינס, או שאנחנו קונים בלעדיך".

כמובן שהסכמתי. לא רציתי שיבחרו לי מכנסיים שאני אצטרך ללבוש אחר כך. מצד שני… המשכתי לרטון בלי הפסקה. כי מבחינתי, הג'ינס הישן שלי עוד חי ונושם. הוא ליווה אותי בלידת הילדים, בעבודה הראשונה, בפיטורים הראשונים, בעבודה הבאה. איך אפשר לבגוד במי שהיה איתי ברגעים כל כך משמעותיים?

אשתי ידעה זאת היטב, אבל ניסתה לשכנע אותי שדי, התיקונים כבר עולים יותר מזוג חדש, והמכנסיים מורכבים מטלאים בלבד. הסבלנות שלה התערבבה ברסיסי מילים של התנגדות  שניסיתי להשחיל.

בשלב הזה הוויכוח גלש החוצה לחדר המדרגות. השכן מלמעלה דפק במטאטא על ההרצפה,  כאילו הוא השופט הרשמי בתחרות "מי צועק חזק יותר, אנחנו או הקירות".

לבסוף אשתי לקחה את הג'ינס האהוב שלי, הפכה אותו לצד הפנימי  ורק אז ראיתי באמת: לא נשאר זכר למכנס המקורי. היא זרקה אותו לפח, ואני שפשפתי את העור הרגיש שבפינה של העין. נופפתי לו שלום בתנועה כמעט לא נראית, כאילו מדובר בידיד ותיק שעוזב את הארץ.

ירדנו למכונית. התיישבתי ליד כיסא הנהג כי לא הייתי מסוגל לנהוג מרוב עצב.

בחנות לקחו אותי ישר למחלקת המכנסיים.
"הזוג הזה נחמד", אמרה אשתי.
"אבל אמרתי שאני רוצה ג’ינס."
"זה גם."

"לא, אני מתכוון רק ג'ינס."

"אתה רוצה להתחיל פה הצגה?"

משם העניינים התדרדרו מהר. מדדתי, הורדתי, מדדתי שוב, הזעתי, נדתי בראשי לשלילה, חזרתי למדוד, שוב שללתי, עוד פעם ללא התייחסות ושוב מדדתי... עד שהרגשתי כמו זומבי.

בסופו של דבר התעוררתי ליד הקופה. אשתי הסתובבה אליי עם חיוך קטן:
"זה יצא הכול ביחד רק 1090 שקלים."
"מה זאת אומרת ביחד?"

הסתבר שאני קניתי שישה פריטים, וגם הילדים קפצו על ההזדמנות והוסיפו לעצמם כמה דברים קטנים כמו חולצות, סוודרים ונעלי בית.

הרמתי ידיים פעמיים: פעם אחת מייאוש, פעם שנייה עם כרטיס האשראי.

כשהסתכלתי על השקיות גיליתי שקניתי שלושה זוגות מכנסיים ושלוש חולצות ואף לא ג’ינס אחד.
"אז איפה הג’ינס?" שאלתי.

"לא היה כאן שום דבר שמתאים לך", ענתה אשתי. "את הישן כל כך מיהרת לזרוק, אז אם אתה עדיין מתעקש,  דווקא ג'ינס, לך תקנה בעצמך. מה שלא אעשה בשבילך, אתה תמיד לא מרוצה." מתחת לאפה סיננה, "גבר טיפוסי", אבל בקול רם המשיכה בכעס, "כבר נמאס לי לעשות הכל במקומך. הגיע זמן שתהיה קצת עצמאי."

אז הלכתי לחנות אחרת. שם, במהירות כמעט בלתי מוסברת, קניתי זוג ג’ינס ב-130 שקלים. סכום קטן, פחות מ 'רק' קפה של אישתי במפגש עם חברות.

חזרתי הביתה מרוצה יחסית. יחסית, כי קצת העיק עליי הויכוח הקטן ולא ממש קולני עם אשתי כאשר ביקשתי ממנה לפנות קצת מקום על מדפים עבור הקניה שלי.

בסוף פשוט הנחתי את הג'ינס החדש, עדיין בשקית, על הרצפה בחדר הארונות והלכתי לראות טלוויזיה, בתקווה שלפחות לכמה שנים אהיה פטור מעוד מסע קניות 'בשביל עצמי'.פתרון חכם  שכל גבר נשוי צריך לאמץ לעצמו ולחיי הנישואין המאושרים.