"קול" \ הסוף.

"תעבירו אותו בבקשה למס' חדר 24 " אני שומע הוראה מהקול הלא ברור . ושוב פעם אני וגלגלי ה-B.M.W   עוברים למקום אחר.

אם האישה הזו רוצה לנקום בי אז היא עושה את זה ממש בצורה נקייה.

קודם את המטוס הפרטי, עכשיו סוויטה בביה"ח רק בשבילי?

תמיד פחדתי מנשים.

אתה לעולם לא יכול לדעת  מתי ינחת עלייך משהו.

מה שבטוח שאתה מרגיש אותו נעוץ לך בחזה או בכל איבר חשוף אפשרי.

וזה ממש כואב.

מי כמוני עו"ד מפוקפק שנחלת הנשים מעולם לא גרמה לו סיפוק אלא ההתעללות בהם יודע.

ומי כמוני משופשף ומניפולטיבי יכול להיקלע למצבים כגון אלה.

גלגלי ה-B.M.W  עוצרים .

ריח סחלבים מעורר את החדר לחיים ומחליף מתעלות אפי  את ריח הכלור ואני ? אני מרגיש בעננים.

מייחל הכי מכל להתעורר ולראות את הבת זונה הזו ולשלוח אותה לאן שהיא לא חלמה.

ג'ניפר לואיס, מנסה להיזכר אולי השם מוכר לי? אולי עבדתי בניו יורק עם איזה מכר שלה?

אולי הכנסתי את בעלה או אח שלה לכלא?

אולי היא בכלל מאפיונרית עשירה שמחכה שאתעורר והיא פשוט תביא את האנשים שלה ותרצח אותי?

והנה הפרנואידיות התחילה לקבל תפקיד חשוב .

הייתי בבוץ וכ"כ עמוק .

לו הייתי עדיין בניו יורק  , לו היה מישהו מזהה אותי מכל מכריי כאן, איפה כולם נעלמו?

למה לא הוציאו את הפרטים המזהים שלי מהרכב, הם יכלו להביט ברישיון הנהיגה ולראות את שמי מונצח באנגלית רהוטה: daniel waise” "

מה קרה לכל המסמכים שלי?

עקבותיי היטשטשו כאילו לא היו מעולם.

"אני נשבעת לכם שראיתי את אצבעותיו זזות "

מרגיש נוכחות של תריסר רופאים בודקים וחוקרים את גופי ואני מייחל שזוהי באמת התקדמות .

תחושת הזמן אופפת אותי , ואני מרגיש מזיע מהתרגשות.

"הוא מתעורר. הוא מתעורר!!" הקול הלא ברור של המין הלא מזוהה אומר בהתרגשות .

ההתרגשות גרמה למוח שלי להיות רועש יותר ממה שהוא היה לפניי, ואחריי תשואות השמחה , ונגיעות בלי סוף אני שומע....

כלום.

שקט.

דממה.

מריח את ריחה החמצמץ אוורירי , והיא לוחשת לי : "אני אוהבת אותך יקירי שלי, עוד מאמץ אחד.. בבקשה ? בשביל הילד שלנו, בשביל התינוק החדש שחיכנו לו מכל , הוא מחכה לך  , אני מחכה לך"

יום למחרת, 30 לינואר בשעה 5:25 בבוקר , עיניי נפקחות . חודש וחצי כמעט שהייתי בקומה והדבר הראשון שמרצד מול עיניי זה החושך.

לא היה ברור לי אם זה החושך של הקומה או חוסר התאורה . אבל זה היה חושך לא מוסבר. לא טוטאלי.

ואז הבנתי.

התעוררתי.

הייתי ער לגמרי.

מגוחך לומר את זה אך הייתי עייף.

עייף מאותם מחשבות שכרסמו בי ללא הרף.

רציתי לברוח. לקום מהמיטה ולברוח.

אבל אין לי כסף, שלא נדבר על בגדים ללבוש, ואין לי שום תעודה מזהה, הדרכון כמובן נעלם בין יתר הדברים שלי מאותה תאונה.

מעניין מה קרה שם באמת... הרכב צריך להישרף טוטאלית בכדיי שלא תהיה למשטרה דבר ולו אחד לגביי, כל חיי נמצאים ברכב.

רציתי לקום אך פחדתי להזיק לעצמי, מיששתי את איבריי בכדיי לוודאות שהכול במקום,וחיפשתי את הלחצן מצוקה או אייך שקוראים לזה בכדיי שאחות תיגש אליי.

שכחתי את העברית כמעט וניסיתי לשנן אותה במוחי  בכדיי לנהל שיחה עם מי שרק יבוא .

קצת קשה לאמץ את המוח אחריי כל הקיפאון הזה .

"כן ?"

"מה כן?"

"לחצת על לחצן השירות לא?"

("לחצן שירות???")

"התעוררתי עכשיו מתרדמת, נחמד לדעת שאתם קצת מודעים למצב החולים שלכם פה במחלקה"

היא החווירה , זו האישה הראשונה שאני רואה מזה הרבה זמן , והיא נראית ממש מקסימה במיוחד בחיוורון שלה כעת. שכחתי כמה הישראליות הן הנשים היפות שיש.

"אני עושה סטג' פה וזה היום השני שלי, אני נורא מצטערת אני...."

"אווו .. סטג'רית ? אם כך אני סולח לך. אני יכול לראות רופא ברשותך?" העברית קצת נתקעה לי פה ושם.

ההמולה סביבי התחילה ובדיקות שגרתיות לראות שהכול מתפקד אצלי כשורה היו מציקות יותר מתמיד.

כל האנשים האלה בלבן סחררו אותי ורציתי לנוח.

"מה קורה פה ? מה קורה פה? מה זו כל האסיפה  הזו? תתנו לי להיכנס אני אשתו!!! קרה לו משהו???

לא!!!! הוא לא מת לי ! הוא לא מת לי !!!"

"גברת תירגעי בעלך התעורר עכשיו ואנחנו רוצים לבדוק אותו ולתת לו קצת אוויר לנשימה , אבל את יכולה להיכנס לא ידענו שאת אשתו "

"אשתו אשתו, בטח אשתו ! תנו לי לראות אותו"

אני מתרומם במיטתי , הבחורה הזו פייטרית שאין כמותה , רוצה לראות מי היא שנלחמת עליי כך?

מרגע לרגע זה כבר לא נראה לי כמו מזימה , כמו איזו גניבת דעת או נקמה מתוקה.

היא נשמעת אמינה והזיכרון שלי אולי בוגד בי מי יודע?

היא קופצת מבין 2 רופאים.

מפלחת את גופם ומשתחלת לכיווני כמו נחש .

"אהובי ? התעוררת !! אני לא מאמינה שהתעוררת .. כל הלילה רק התפללתי שתתעורר"

לא הספקתי לראות את פנייה והרגשתי רק את כתפי רטוב מדמעותיה ולא יכולתי לומר כלום.

כאילו המילים נעלמו בתוכי.

היא מתרוממת מסתכלת בפניי, נושקת לשפתותיי , בוםםםםם , דה ז'וו רצחני. מכיר את הנשיקה הזו, מכיר את הטעם שפתיים האלה . אני מכווץ את גבותיי מנסה לשחרר אותה ממני בכדיי שאוכל לקלוט את פנייה בבירור הפעם.

עיניי שקד גדולות וריסים ארוכות שמקנות לעיניה תוחם שחור יפיפה ומשורטט סביב כל העין, אף כפתורי שנמשים זרוקים עליו באלגנטיות מתוקה,  ושפתיים גדולות .

פנייה חלביות מכוסות בדמעות כאב ואושר על איש שהיא מדמה שהיא מכירה .

טעם שפתיה היה מוכר לי אך מבטה היה זר .

לא הכרתי את אותה אישה שטענה שהיא אשתי.

היא היצור הכי יפה שפגשתי בכל ה-32 שנים שאני חי בהם.

מעולם לא ראיתי אישה כה יפה כמו אותה אישה .

ג'ניפר.

אבל אני לא מכיר אותה.

שראיתי אותה כך , רחמיי עלו על כל היגיון ולא יכולתי לאכזב אותה , מאידך, זה לא היה תמים.

היה שם משהו שלא ידעתי לקרוא את ההתחלה שבו ולהגיע לסוף דעתו  בכדיי להבין  את מטרותיה של אותה אישה שטוענת על בעלותי .

ואז הבטתי בה.

והכי מכל ידעתי.

ידעתי  שאני לא מכיר את האישה שניצבת מולי וטוענת את אשר היא טוענת.

הדמעות יכולות להמשיך לנהור בצידי פרצופה המושלם.

אני פשוט יודע.

שאת האישה הזו אני לא מכיר.

מעולם לא פגשתי ומעולם לא הכרתי אותה.

אבל למה לעזאזל לא? מה רע לי לחיות על חשבון הברון?

לשחק את המשחק שלה!

רק שלה!

אני מחייך אליה, שולח את ידי לכיוון האגן המושלם שלה , הוא כזה עגול ומשורטט ללא דופי ..

"גם אני התגעגעתי אלייך"

אני נוטש באהבה את המערכה הניו יורקית שלי ומוגן לכל אשר היא תביא לכיווני.

במקרה הכי גרוע?

אני יכול להוכיח שהיא שיקרה כל הזמן הזה ולחזור לסורי, לשמי הטוב , ולכסף שעמלתי עליו בכל הקייסים החשובים שהגיעו לחיי באהבה וקיבלו טיפוח ששווה כל דולר.

חודשיים עוברים להם בנחת.

ואני גר באחוזה שנראית כמו אחוזה בריטית משלהי שנות ה-18 וכל היום רובץ בין סקס עם ההריונית המדומה שלי ארוחות גורמה משחקיי טניס  והתחזות לאדם שיש לו הכול אבל אין לו בעצם כלום.

לומר את האמת ?

היא תעתעה בי כאילו הייתי חיית המחמד שלה.

אני לא יכול לומר שלא חשדתי שבסה"כ זה אני , אולי יצרתי לעצמי איזה סיפור, אולי הושפעתי מאיזה סרט או איזו שיחת טלפון וכך התאונה בעצם הגיעה למושג של תאונה ואני נתקעתי על הסיפור הזה ונתתי בו חיים.

היא עדיין לא נתנה לי ספק, ואני אחריי חודשיים של תענוגות הצלחתי להרפות ולהחלים ולשכוח מהזהות שלי.

אני נכנס למחשב , מנסה לאמת את הגרסה האמיתית להיותי אני- דניאל וייס מניו יורק.

המייל שלי נחסם .

טוב , הגיוני.

אני נכנס לאתר בנק שלי....

אין שום אזכור לחשבון על שם דניאל וייס.(כל הכסף שלי נעלם??אולי בכל זאת זו לא סוויטת התענוגות והיא לוקחת לי שכ"ד ישירות מהחשבון שלי לשלה??)

מחפש את האתר שבניתי בן ה-5 שנים שהוא המגשר הישיר אליי וגם לו אין אזכור .

אני מתקשר למשרדי וברברה המזכירה הענוגה שעושה לי את חיי הסקס לבלתי שגרתיים.

"ברברה?"

"כן מי זה?"

"זה אני , דניאל וייס שכחת את הקול שלי?"

"דניאל? מי זה דניאל וייס??"

נשימתי נעתקה ממני והרגשתי אייך הטלפון נשמט מידיי.

אני מתקשר למשטרת ניו יורק ....

כל פיסת מידע שקשורה להיותי התאדתה .

ואני נשארתי חסר זהות.

נשען על הזיכרון שמדיי פעם גם מדדה את צעדיו על כף המאזניים  לטובת אותה אישה ברונטית מהממת .

נסחף לתוכה כאילו הייתה סופת טורנדו ענקית.

מחייג את מספרה של אחותי במיאמי, אחותי החורגת . לאלוקים ולכל.

נואש מחפש אחר קול מוכר שיזהה את קולי .

"אשלי?"

"יה"

"דניאל"

"דניאל?? דניאל שלי?"

באותם רגעים השיגעון חדל .

והכללים של המשחק נכתבו על ידי .

עד היום אין לי מושג מי היא ג'ניפר לואיס, עד היום אני לא יודע מה הסיבה לזה שהיא ארבה לי כך, גם שאני יושב בלשכתי מול המחשב אחריי ששנתיים שלמות למדתי את דפוס חייה והתנהגותה , בצעתי , גנבתי , והולכנו שולל אחד את השני , לא מצאתי עלייה דבר.

כאילו היא מעולם לא הייתה.