"דניאל, בחייך, שמואל מחכה לנו. עזוב את הכנף הזו סוף-סוף במנוחה." אמר מיכאל.
דניאל הרים את ראשו, חיוור מהתרגשות מהמפגש הקרב. "אני יודע ששמואל לא סובל עיכוביפ, אבל הוא גם דורש שלמות. אני לא משחק, אני מנקה את הכנף. אם לא אמרק אותה, היא תצבור אבק וזה יפריע במעוף."
"כן, כן," אמר מיכאל, "מתעסק בדברים הכי פחות חשובים. אסוף את הכלים שלך ובוא."
הם יצאו החוצה, חצו שדה והתקרבו לתור ארוך של אנשים שהמתינו בסבלנות ליד שער הכניסה. משמאלו, עמד שמואל עם דלי ביד. כשראה את דניאל, הוא חייך וקרא לו להתקרב. "דניאל, היום נלמד שיעור חדש," אמר שמואל. "אני אלמד אותך כיצד לברר מי רשאי לעבור דרך השער הזה. קח דלי ולך עם האישה הזאת. היא תוביל אותך לקבורה שלה. תביא בבקשה את דמעות מכל אחד שתמצא שם."
כשדניאל חזר עם דלי, שמואל הוציא מכיס גלימתו ספר עבה ופתח אותו בעמוד שעליו היה רשום שמה של האישה שדניאל ליווה, רשום באותיות גדולות. "תסתכל, דניאל. אתה רואה, בכל שורה רשום חטא או מעשה רע שהאישה עשתה בחייה. טפטף דמעה על השורה הראשונה, בבקשה."
דניאל טפטף דמעה וכל מה שהיה כתוב בשורה נעלם. "אנא המשך," אמר שמואל. "חכה, פספסת את השורה הזאת. וגם זו. טוב מאוד. ועכשיו, הדף כולו נקי. תסתכל לתוך הדלי. מה אתה רואה?"
"נשארו בו עוד דמעות רבות," ענה דניאל.
"אז עכשיו אנחנו יודעים שהאישה הזאת התנהגה לאנשים בטוב יותר מאשר ברוע, כי בכו עליה הרבה יותר מאשר בכו בגללה. לכן היא יכולה להיכנס. האם אתה מבין את השיעור?" שאל שמואל.
"אני חושב שכן," ענה דניאל.
"אז בוא נראה איך אתה עובד לבד," אמר שמואל ונתן לדניאל כמה דליים.
כעבור זמן קצר, דניאל חזר וניגש לשמואל. "אני לא מבין משהו," אמר. "הלכתי עם אדם נוסף והבאתי שני דליים מלאים בדמעות, הרבה יותר מהדלי הקודם, אבל הם לא מנקים שום דבר בדף הזה. למה?"
שמואל לא התרגש מהשאלה. כנראה שציפה לה. "של מי הדמעות האלה, דניאל?" הוא שאל.
"שלו עצמו," ענה דניאל, "פעלתי בדיוק כפי שהסברת".
"האם הוא הזיל אותן במהלך חייו?" המשיך לחקור שמואל.
"לא, רק עכשיו," אמר דניאל, מצביע על הדליים עם אצבע, כאילו עדיין לא הבין איך הצליח לאסוף כל כך הרבה דמעות.
"ולמה הוא בכה?"
"אמרתי לו שנראה כי לא יוכל להיכנס," ענה דניאל.
"אז הנה התשובה שלך," אמר שמואל, מרים ידיים לצדדים בתנועה שאמרה שהכול ברור מאליו.
דניאל עמד רגע, חושב ואז הנהן לעצמו, "הוא בכה על עצמו, כמה הוא מסכן שלא מאפשרים לו להיכנס". ואז הוסיףבחיוך דק: " וואו, הדמעות תמיד עובדות, כך או אחרת."
שמואל רק הנהן להסכמה שקטה.
"ככה זה כשבן אדם עוזב את העולם, והדמעות היחידיות שהזילו עליו, הן שלו עצמו על מר גורלו, כי העולם בכלל לא הרגיש אובדן כלשהו, רק עדישות, או אפילו הקלה."
