ים התיכון שלי

מבט לאחור על חייך -הזיקה שלך לאומנות על גווניה אותה למדת לעומק במקומות שונים וממורים מגוונים. הייתה ענווה בלמידה שלך, כך בהססנות, בחוסר בטחון אך עדיין עם עניין רב וכישרון גם כן, נסחפת כמו היו אלה גלי ים עמם זרמת. למרות הכול, למרות הביישנות. 

הבית האחרון מביא עמו ביקורת שאני מפרשת אותה דווקא כהמשך ולא כביקורת חברתית או פוליטית. ביקורת על ביצת האומנות עצמה, הריבוי - "ים היוצרים" עד כי אתה לא היחיד הבורח ממנה, או לפחות לא מעוניין במיוחד להיות חלק ממנה. 

צביקה יקר,

שיר מיוחד, מקורי ומלא רבדים. מרגשת  במיוחד  הדרך שבה אתה הופך את הים התיכון לדמות הנעה בין תל אביב, זיכרונות אמנותיים ותחנות חיים. המפגש בין האקוורל, הצילום, המודרניזם והרחובות יוצר מסע תרבותי־אישי מרתק. והסיום, שבו הים הופך למים באושים והבריחה מקבלת מקום, מטלטל ומעניק לשיר אקטואליות כואבת. שיר שנשאר איתך גם אחרי הקריאה.

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

הם פשוט גדלו להיות בצפר.

סיור נוסטלגי חביב. הצלחת לעורר בי געגועים קטנים לתלאביב אפילו שאני לא מכירה כמה שמות.

לילה טוב.

וקריאות שונות עלו ממנו, הים כמקור של נביעה שמביא עימו גלים או יותר נכון גילויים של תרבות ואומנות הזורמים ומופיעים ברחובות תל אביב ורמת גן.

כאשר מפת הדרכים העולה מן השיר משרטטת שמות של אומנים מיקומם וסגנון הבעת האומנות לאורך דורות, ויש מתבונן היכול לתעד את גילויי החכמה האלו.

עד אשר בבית לפני אחרון, 

״הים מציף בו רחובות
בארץ האבות
הזכורה לטוב״

גילוי התופעות והגירויים (דואליטי) כל כך מציף שהוא מכסה על ארץ האבות הנתפסת כטוב, 

שיר יפה המתאר ״מבול״ בו אנשים וחברות שלמות מוצאים עצמם טובעים בים התופעות הנגלות לעין, ללא קשר לאמת ולטוב.

נכה במטה

הבאושים יהיו למי עדן

וגם הדלאידע יחזור...

השתנו הזמנים, קינה: היום במים באושים הארץ מלאה עד גדותיה ובורחים ממנה כל עוד אפשר. תודה רבה לך צביקה יקר, המשך שבת טובה.

תודה על שיר נהדר ובלי באושים לא צריך 

תעלת בלאומילך לא היתה אמורה לפתור ענין זה של הצפות?

אני מעריך את הדימוי שהטעין על עצמו הדובר בשיר. הים התיכון, שיש בו אמצע ולא זוויתיות, אך גם תומך ומחזיק את סביבותיו.