הָאָרֶץ שֶׁלָּנוּ - לבמת הדיון של נורית🌹🌹🌹

הארץ שלנו

לו יהי

יצחק היקר,

תודה רבה על תגובתך.  אכן, התקווה נזרעת בלב, והשירה יכולה להיות מים שמצמיחים אותה. תודה על שהוספת לשיר עוד אור, עומק ואמונה. 

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

לנה יקרה,

תודה רבה על המילים החמות והמרגשות. שמח מאוד שהשיר נגע בליבך. אכן, האדמה הזאת מיוחדת, לא רק בנופיה אלא בעיקר באנשים, בזיכרונות, באהבה ובתקווה שהיא מצמיחה בנו. תודה על האור שהוספת בתגובתך. 

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

.

ברשותך, אפריד בין המשפט של לאה גולדברג

(כפי שכתבתי לנורית: בבלט, תו לא)

לבין שירך, שמואל, איש יקר. 

שירך דן, בכאב, באהבה, בדאגה, ב-"כאן-

ו-עכשיו" של הארץ הזאת. 

נכון: גם אתה מתייחס ל-"מי שכותב" ול-

"מי שקורא" - אלא שלהבנָתי, לקריאתי, 

העיקר הוא על אהבתך, כאבך, משאלתך

לטוב, לשלום, לצמיחה בכל הצומח, החל

באדם, בישראלי. 

תודה רבה-גדולה, המשך שבת נעימה ורק

טוב! <לב>

רבקה

---

רבקה יקרה,

תודה גדולה על קריאה עמוקה, רגישה ומדויקת כל כך. מרגש במיוחד שהבחנת בהבדל שבין המשפט של לאה גולדברג לבין האופן שבו ניסיתי לקחת ממנו את הרעיון ולהמשיך אותו אל הכאן והעכשיו שלנו.

הציטוט שלה — “לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם” — הוא בעיניי לא רק אמירה ספרותית, אלא קריאה אנושית ואקטואלית מאוד: גם בתוך כאב, דאגה ומציאות קשה, עדיין יש לנו בחירה להיות בני אדם, לאהוב, לשמור על החיים ולייחל לטוב.

שבת מבורכת ושקטה 

שמוליק

כל עוד יש מי שכותב ויש מי שקורא השירה תמשיך לחבק את הלב ולהצמיח בו אהבה כי לאהוב את הארץ זה לאהוב את מי שבה חי וכול שיר הנולד מאהבה משאיר בה אור של תקווה. תודה רבה לך שמוליק יקר, שבת טובה. תמונה יפה ומרגשת צרפת.

תודה דני היקרעל תגובתך.

אכן, כל עוד יש מי שכותב ומי שקורא, השירה ממשיכה לחבר בין לבבות ולהדליק אור של תקווה. תודה לך על הקריאה העמוקה ועל המילים היפות.

שבת טובה ומלאת אור. 

שמוליק

שלום.

גולדברג פרסמה את המאמר בשם "על אותו הנושא עצמו" (שממנו נחתך הציטוט) שבוע לפני שפרצה מלחמת העולם 2 במסגרת הדיון האוניברסלי על מקומה ותפקידה של השירה בתקופות מלחמה. הייתה דרישה שמשוררים יכתבו על היבטים פוליטיים-לאומיים, צבאיים וטראומטיים. גולדברג התייצבה בצד הטוענים שגם בימי מלחמה ושכול בני אדם ממשיכים לאהוב, לחוות רגשות אישיים ולראות יופי. לכן יש מקום גם במלחמה לכתוב על אהבה, פריחה ונאמנות לטבע.

אולם גולדברג תפסה את המשורר כ"אזרח העולם" ואת המציאות האנושית כאוניברסלית ולא לאומית/אתנית. לכן, כשהיא כותבת "הארץ הזאת" היא מתכוונת לקיום האנושי על פני האדמה באשר היא, ולא ללאום מסוים או לארץ מסוימת, "ארץ ישראל" כפי שאפשר להניח אינטואיטיבית.

יום טוב וסופ"ש נעים.

בר,

תודה על ההקשר וההבהרה החשובה לגבי המאמר המקורי של לאה גולדברג. אני מסכים שזו הייתה כוונתה בהקשר ההיסטורי שבו נכתב הציטוט. יחד עם זאת, חשוב לי להבחין בין כוונת המקור לבין הפרשנות שלי לציטוט. בשיר שלי אינני מתיימר לפרש את דבריה של גולדברג, אלא לקחת את המשפט כנקודת מוצא ליצירה חדשה ולתת לו משמעות אישית ואקטואלית. לכן בעיניי שתי הקריאות יכולות להתקיים זו לצד זו: המקור כפי שהתכוונה אליו גולדברג, והמשמעות שהמילים מעוררות בי ובשיר שלי. בעיניי, זו אחת המתנות הגדולות של השירה. אני מקווה שהשיר מצא חן בעינייך למרות שלא התייחסת לשיר עצמו.

שבוע טוב ושקט

שמוליק

מי שלימדו אותי לכתוב שירה, לימדו אותי גם לקרוא בצורה עניינית, השוואתית וביקורתית, דבר מגונה שבאתר הזה.

עם השירים שלך יש לי בעיה שחוזרת בעקביות לאחרונה. אתם לא רוצים דיון כן ואמיתי, אז נשאיר את זה כך. באופן אירוני, אני קוראת עכשיו ספר שירה שנקרא TORTURED POETS.

חג מחר. לילה טוב.

בר,

אני בהחלט מכבד ביקורת עניינית, גם כשהיא נוקבת ואפילו כשאינה מחמיאה. להפך , דיון כן יכול להעשיר את השירה ואת הכותב. אבל ביקורת עניינית אינה חייבת להפוך לקביעה ש״אתם לא רוצים דיון כן ואמיתי״, ובוודאי שלא נכון בעיניי לייחס לי עמדה כללית על סמך תגובה אחת.

אם יש לך בעיה שחוזרת לדעתך בשירים שלי, אשמח שתצביעִי עליה באופן קונקרטי, באמצעות התייחסות לטקסט עצמו, לדימויים, ללשון או למבנה. ביקורת כזאת תהיה מבחינתי הרבה יותר מועילה ומכבדת מאמירה כללית.

אני מאמין שאפשר לחלוק, לבקר ואף להתווכח  ועדיין לשמור על כבוד הדדי.

חג שמח ולילה טוב.

זו קריאה נקיה מהטיות ודעות קדומות. שיר יכול למצוא חן בעיניי (או לא) ללא קשר לאיכות הפואטית שאני מזהה. אתה יודע טוב ממני שבאתר הזה נכנסים מראש כדי להחמיא (כבר השתמשתי במילה בוטה יותר) בשיטת "הגב  לי ואגיב לך ונהיה נחמדים"  ולא כדי לבקר, וכותבים כדי להתבשם. אין בזה רע מעצם אופיו של האתר, אבל זו הטיה מראש. לבקר זה לא "לקטול", ובטח לא להעלב. ביקורת מטיבה עושה הכללות, ואם ראית בכך חוסר כבוד, אני מצטערת על כך. על דרך המשל, האופן שבו אתה וגלי הגבתם לשיר קודם שלי היה שקוף ומנוגד למה שאתה המייחס לעצמך כאן, בסגנון "אז נראה לך מה זה", וזה היה ממוקד ומכוון כלפיי אישית. ואם יורשה לי להשמש בסלנג, התחשבנתם איתי באופן מאד לא ענייני. גם אם לא נעלבתי, כמו שנכתב בלמוד בבלי: "אם אמר טול קיסם מבין שיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך".

אני אומרת את הדברים דווקא משום שהקיץ שחלף היה מאד אמוציונלי בשבילי, והפרתי את הנדר לא לכתוב כל הקיץ, אבל זה לא המקום לפרסם את התוצאות. ממילא אני אוספת חומר לספר דו לשוני בסיוע עורכת ומנחה שאתחיל ללמוד אצלה תרגום בקרוב.

ד'ש מג'ן ושוב, לילה טוב. וואו, איך לא שמתי לב לשעה.

בר, קראתי את דברייך בעיון, ואני רוצה להשיב לך באותה ישירות שאת מבקשת לעצמך , בלי לייפות, אבל גם בלי להפוך מחלוקת ספרותית למאבק אישי.

ראשית, אני בהחלט בעד ביקורת. למעשה, בעיניי ביקורת אמיתית היא אחד הדברים החשובים ביותר שיכולים לקרות ליצירה. מחמאה אוטומטית אינה ביקורת, והנהון הדדי אינו בהכרח ספרות. לפעמים דווקא הערה חדה, לא נוחה ואפילו מרגיזה יכולה לגרום לכותב לחזור אל הטקסט שלו ולראות בו משהו שלא ראה קודם. במובן הזה, אין לי שום טענה לעצם העובדה שאת קוראת באופן ביקורתי, מציבה סימני שאלה או מצביעה על חולשות. להפך.

אבל כאן בדיוק מתחילה המחלוקת שלי איתך.

הטענה שביקורת היא בהכרח "נקייה מהטיות ודעות קדומות" נשמעת לי בעייתית מאוד. אין קריאה אנושית שהיא נקייה לחלוטין מהטיות. גם המבקר החד והמשכיל ביותר מגיע אל הטקסט עם טעם אישי, עם ניסיון, עם עולם מושגים, עם העדפות אסתטיות, עם רגישויות ועם היסטוריה של מפגשים עם הכותב והכתיבה שלו. אפשר לשאוף לקריאה הוגנת, אפשר להשתדל להפריד בין האדם לבין היצירה, ואפשר לנמק היטב את הביקורת, אבל הכרזה על "קריאה נקייה מהטיות" היא בעיניי כבר נקודת מוצא בעייתית.

דווקא משום כך, בעיניי חשוב הרבה יותר לומר: זו הקריאה שלי בטקסט, אלה הכלים שדרכם אני קוראת אותו, ואלה הסיבות שבגללן הוא עובד או אינו עובד עבורי. זו עמדה צנועה יותר, אבל גם אינטלקטואלית יותר.

את כותבת שהאתר נכנס מראש כדי להחמיא, בשיטת "הגב לי ואגיב לך ונהיה נחמדים", ושכותבים כאן כדי "להתבשם". אני לא מקבל את ההכללה הזאת. אולי יש באתר גם תגובות כאלה. מן הסתם יש. כמו בכל קהילה, יש אנשים שמחמיאים יותר, יש אנשים שמבקרים יותר, יש מי שמגיבים מתוך חברות, ויש מי שמגיעים בעיקר בגלל אהבת הכתיבה והיצירה. אבל לקחת תופעה אפשרית ולהפוך אותה למאפיין כמעט גורף של האתר ושל הכותבים בו  זו כבר בעצמה הכללה, ואפילו הכללה שאת עצמך מזהירה מפניה.

וזה בעיניי הפרדוקס הגדול בדברייך.

את מבקשת ביקורת עניינית, אבל תוך כדי כך את מבקרת קהילה שלמה באמצעות אמירות גורפות. את מדגישה את הצורך להבחין בין יצירה לבין היוצר, ובאותה נשימה מתארת את הכותבים באתר כמי שבאים "להתבשם". את מבקשת ניקיון מהטיות, אבל מציגה מראש חשד כלפי המניעים של אחרים. את מבקשת שלא להיעלב מביקורת, אבל כשאת מתארת תגובות קודמות שלי ושל גלי כ"סגנון אז נראה לך מה זה", את כבר מייחסת לנו מניע וכוונה.

וזה בדיוק המקום שבו אני מבקש ממך לעשות את אותו דבר שאת מבקשת מאחרים: להפריד בין העובדות לבין הפרשנות.

אם כתבתי תגובה שלא הייתה עניינית  הצביעי עליה. אם כתבתי משפט שהיה אישי  הצביעי עליו. אם הייתה בתגובה שלי כוונת נקמה או "התחשבנות"  הראי לי היכן היא נמצאת בטקסט. זו ביקורת שאוכל להתמודד איתה, גם אם היא קשה.

אבל לומר שהתגובה הייתה "ממוקדת ומכוונת כלפייך אישית", בלי להראות מה בטקסט מוכיח את הכוונה הזאת, אינו בהכרח ניתוח של הטקסט שלי, זו פרשנות שלך למניע שלי.

ואני חושב שיש הבדל גדול.

אני גם לא מתעלם מהמשפט שהבאת מהתלמוד הבבלי: "טול קיסם מבין שיניך... טול קורה מבין עיניך." זה משל חזק, ואין לי בעיה לקבל את המוסר שבו. להפך. הוא מזכיר לכל אחד מאיתנו שהמבקר אינו פטור מביקורת עצמית. אבל אם כבר מביאים את הקורה והקיסם, צריך להיזהר שהמשל לא יהפוך בעצמו למקל שמכים בו את הצד השני.

אני מוכן בהחלט לקחת את הקיסם שלי ולבדוק אותו.

השאלה היא אם גם את מוכנה לבדוק את הקורה שלך.

כי ביקורת אינה מקבלת תוקף רק מפני שהיא חדה. חדות אינה בהכרח עומק. ניסוח נחרץ אינו בהכרח דיוק. ואפילו יכולת לזהות פגם אינה מוכיחה בהכרח שהפרשנות שלך היא היחידה או הנכונה. מבקר טוב בעיניי אינו זה שיודע רק לומר "זה לא טוב", אלא זה שיודע להסביר למה, מה בדיוק אינו עובד, מה אפשר היה לעשות אחרת, ובעיקר  להכיר בכך שייתכן שמישהו אחר יקרא את אותו טקסט ויגיע למסקנה שונה.

יש הבדל בין ביקורת לבין פסק דין.

ביקורת אומרת: כך אני קורא את היצירה.

פסק דין אומר: כך היצירה באמת.

ואני מעדיף את הראשונה.

גם המשפט "ביקורת מטיבה עושה הכללות" דורש בעיניי הסתייגות. לפעמים היא עושה הכללות כדי לזהות תופעה, אבל ביקורת טובה צריכה לדעת גם לרדת לפרטים. אם אני אומר לך שהשיר שלך "שטחי", זו אמירה כמעט חסרת משמעות בלי להראות היכן השטחיות נוצרת: בדימויים? במבנה? במטפורות? במוזיקה? בבחירת המילים? בחזרתיות? בהתפתחות הרגשית? בהיעדר מתח? רק כאשר אני מצביע על הדברים האלה אני הופך את הביקורת שלי למשהו שאפשר לעבוד איתו.

אחרת, אני לא באמת מבקר את הטקסט , אני מצהיר עליו הצהרה.

וזה בעיניי הבדל מהותי.

לגבי התגובות באתר , אני גם רוצה לומר משהו אישי יותר. לא כל מחמאה היא חנופה. לפעמים אדם באמת התרגש מטקסט ורוצה לומר זאת. לפעמים הוא מצא שורה אחת שנגעה בו. לפעמים הוא אינו מרגיש שהוא מספיק בקיא בכלים פואטיים כדי לתת ביקורת מקצועית, אבל הוא כן רוצה לעודד את היוצר. גם זו תגובה לגיטימית. אתר כתיבה אינו בהכרח אוניברסיטה לספרות, ואינו בהכרח סדנת כתיבה שבה כל טקסט חייב לעבור ביקורת שיטתית.

יש מקום גם להנאה.

יש מקום גם לרגש.

יש מקום גם לפרגון.

ויש כמובן מקום לביקורת.

החוכמה היא לא לבטל אחד מהם בשם האחר.

ואם מישהו בוחר להגיב לי בחום על יצירה שלי, אני לא חייב לחשוד בו שהוא עושה זאת כדי שאחזיר לו תגובה. באותה מידה, אם מישהו מבקר אותי בחריפות, אני לא חייב לחשוד שהוא מנסה לפגוע בי. אני מעדיף לתת לאדם שמולי את הקרדיט שהוא פועל מתוך כוונה עניינית  עד שהטקסט או ההתנהגות מוכיחים אחרת.

זו גם הסיבה שאני לא רוצה להפוך את חילוקי הדעות בינינו למלחמת מחנות.

את כותבת שהקיץ האחרון היה אמוציונלי מאוד עבורך, ושבגלל זה אפילו הפרת את הנדר שלא לכתוב. אני מכבד את זה מאוד. לא צריך לדעת מה התרחש כדי להבין שמשהו משמעותי עבר עלייך. אני גם מכבד את החלטתך שלא לפרסם כרגע את התוצאות. לפעמים דווקא הדברים שאדם עדיין אינו מוכן לפרסם הם הדברים שהוא הכי עסוק בהם.

ואם את אוספת חומר לספר דו־לשוני ועומדת להתחיל ללמוד תרגום אצל עורכת ומנחה  אני מאחל לך באמת שתצליחי. תרגום הוא עולם מורכב להפליא, משום שהוא מחייב את הכותב להתבונן ביצירה שלו גם מבחוץ. לפעמים תרגום חושף חולשות שלא ראינו בשפת המקור, ולפעמים הוא דווקא מגלה שכוחו של טקסט גדול מכפי שחשבנו.

ואולי יש כאן אפילו שיעור קטן לשנינו.

הכתיבה היא שלנו, אבל ברגע שהיא יוצאת מאיתנו  היא כבר אינה בשליטתנו.

את יכולה לכתוב שיר מתוך חוויה מסוימת, והקורא יראה בו משהו אחר לגמרי. אני יכול לכתוב תגובה מתוך כוונה מסוימת, ואת יכולה לקרוא אותה כתגובה אישית. זה חלק בלתי נמנע מהמפגש בין יוצר לקורא. אין לנו שליטה מלאה על הפרשנות.

לכן בעיניי, מה שחשוב הוא לא לדרוש מהקורא לראות את מה שהתכוונו אליו, אלא לדעת להתמודד עם העובדה שהוא ראה משהו אחר.

אני גם לא חושב שצריך להיבהל מהאפשרות שמישהו יגיד לנו שאנחנו טועים.

אבל באותה מידה, גם המבקר צריך להיות מוכן לכך שהכותב לא יקבל את הביקורת שלו.

זו אינה עלבון.

זו אינה "רגישות יתר".

וזו אינה בהכרח הגנה על האגו.

זו פשוט זכותו של יוצר לומר: קראתי אותך, הבנתי את הטענה שלך, ואני עדיין חושב אחרת.

וזה בדיוק המקום שבו אני נמצא מול דברייך.

אני מכבד את זכותך לבקר. אני אפילו חושב שחשוב שתמשיכי לעשות זאת. אבל אני מבקש לעצמי את אותה זכות: לבקר את הביקורת שלך. לא את האדם שמאחוריה , אלא את ההנחות, את ההכללות ואת האופן שבו את מציגה אותן.

אם אנחנו באמת רוצים שיח ספרותי רציני, הוא לא יכול להתבסס על מצב שבו צד אחד הוא "המבקר" והצד השני הוא "הנבחן". ברגע שהביקורת נאמרת, היא עצמה הופכת לטקסט , וגם היא זכאית לקריאה ביקורתית.

ולכן, מבחינתי, אין כאן חשבון לסגור ואין "נראה לך מה זה". יש מחלוקת, ויש לי עמדה ברורה.

אני לא נעלב מכך שביקרת.

אני כן מתנגד לכך שתייחסי לי כוונות שלא היו לי.

ואני גם לא מבקש ממך להסכים איתי.

אני מבקש רק את מה שאת מבקשת מאחרים: דיוק, הוגנות, הבחנה בין אדם לבין יצירתו, והיכולת לבסס טענה על מה שנאמר ולא על מה שאנחנו מניחים שהאחר התכוון לומר.

ואולי בסופו של דבר, זה גם מבחן טוב לכולנו , לא מי יודע יותר, לא מי כותב טוב יותר, ולא מי מסוגל לנסח את הביקורת החדה ביותר, אלא מי מסוגל להישאר בתוך מחלוקת בלי להפוך אותה למלחמה אישית.

אז קראתי את דברייך. לא דחיתי אותם, לא נפגעתי מהם, וגם לא קיבלתי אותם כמות שהם.

לקחתי מהם את מה שנראה לי נכון, דחיתי את מה שנראה לי לא הוגן, והחזרתי לך את אותו הדבר.

ואולי דווקא כך נראית ביקורת עניינית באמת.

ולגבי "וואו, איך לא שמתי לב לשעה"  כנראה שהוויכוחים הספרותיים שלנו הצליחו לעשות את מה שהשירה עושה לפעמים הכי טוב: לגרום לנו לאבד את תחושת הזמן.

ד"ש לג'ן, לילה טוב  ובהצלחה גדולה עם הספר הדו־לשוני. אני באמת מקווה שייצא ממנו משהו שיגרום גם לי להתווכח איתך שוב, אבל הפעם על השירים עצמם.

שמוליק

ארץ אינה רק גיאוגרפיה, נופים, עצים או סלעים, אלא היא קודם כל האנשים שחיים בה, פניהם, זכרונותיהם והטוב שבלבם.

שירה משמשת כגשר בין לבבות. היא יוצאת מהלב, חוזרת אליו, מחברת בין אדם לאדם, ומעוררת אהבה ונחמה גם מתוך כאב, מאבק ודאגה.

כל עוד יש מי שכותב ומי שקורא, האור והאהבה ימשיכו לצמוח. השיר מדגיש את הצורך המשותף לשמור על התקווה ועל החיים עצמם.

שתהא שנת תשפ"ז שנה של פז - ערב טוב

אביה יקרה,

תודה על תגובתך המרגשת ועל הדרך העמוקה והרגישה שבה קראת את השיר. מרגש במיוחד החיבור שעשית בין האדם, השירה והמולדת, ובעיקר ההבנה שארץ איננה רק אדמה ונוף, אלא קודם כול האנשים שחיים בה : פניהם, זיכרונותיהם, כאביהם והטוב שהם נושאים בלבם.

בעיניי, השירה היא באמת גשר בין לבבות. היא מאפשרת לנו לומר את מה שלעתים קשה לומר במילים פשוטות, ומתוך הכאב והדאגה להצמיח מעט אור, אהבה ותקווה. אם שיר מצליח לגעת בלב של אדם אחר ולעורר בו מחשבה או רגש  הוא כבר עשה את שלו.

הלוואי שהשנה החדשה תביא לכולנו ימים של שקט, חיים, אהבה ותקווה, ושבאמת תהיה שנה של פז ,שנה טובה, מאירה ומבורכת. 

שבוע טוב ומבורך

שמוליק

תודה 

ממש פעם ידעו וזה נשאר לדורי דורות כי אין כמו הדברים האלה התקווה והאהבה הרצון לאהוב ולהרגיש חי 

דינה יקרה,

תודה על המילים החמות והרגישות. שמח שהצלחת להרגיש דרך השיר את האהבה, התקווה והאמונה בחיים. ריגשת אותי מאוד. 

שבוע טוב ושקט 

שמוליק

צביקה יקר,

תודה על המילים המרגשות. דווקא מול כל מה שנעשה בעולמנו, אני בוחר להמשיך להאמין באדם, באהבה ובתקווה. שמח שהשיר הצליח לגעת בך. 

שבוע טוב ושקט 

שמוליק

גולדברג עפ"י הציטוט, וכמו שהבינותיו, לא ראתה באהבת הארץ מטרה, אלא באהבת האדם, האחר, הזולת כבסיס לחיים נכונים על פני הארץ.

השיר שלך מנסה לחבר את אהבת הבריות כמקבילה לאהבת המולדת, את כתיבת השירה כמקבילה לאהבת האדם ואהבת המולדת.

ביני ביני, לי די שהבריות יהיו סובלניות, מקבלות בסבלנות ובסובלנות את האחר. 

אריק היקר,

תודה על הקריאה המעמיקה ועל ההתייחסות המדויקת לציטוט ולרעיון שביקשתי להעביר בשיר. אכן, בעיניי אהבת הארץ מקבלת את משמעותה העמוקה דרך אהבת האדם, הסובלנות והיכולת לראות גם את האחר. שמח שהצלחת לזהות את החיבור הזה בין אהבת הבריות, המולדת והשירה. תודה על מחשבה מעוררת מחשבה נוספת. 

שבוע טוב ושקט 

שמוליק

כל עוד השירה קיימת, יש תקווה. יש קשר אנושי ומיוחד בין הקוראים לכותבים, והשירה מביאה עמה שאר רוח, את היצירתיות האנושית ואת החיבור. 

גלי יקרה,

תודה רבה על תגובתך.  היטבת לגעת בלב השיר , בחיבור האנושי שנוצר דרך המילים ובכוחה של השירה לשמור על גחלת התקווה גם בימים קשים. בעיניי, כל עוד יש מי שכותב ומי שקורא בלב פתוח, האור הזה אכן ממשיך להאיר. 

שבוןע טוב ושקט

שמוליק

תודה שמוליק על שיר רגיש ומרגש, שיר על אהבה לארץ שלנו.

ארץ, שכמו שכתבת, אינה רק נוף אלא היא גם האדם שחי בנוף הזה.

יש אדם שעובד את אדמתה ויש אדם שכותב לה ועליה שירים.

פעם שרנו, אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה.

להבנות בה זה לאהוב אותה ולכתוב עליה סיפורים ושירים.

נורית יקרה,

תודה רבה על תגובתך המרגשת והעמוקה. ריגש אותי במיוחד החיבור שעשית בין האדמה, האדם והשירה , שהרי ארץ אינה רק מקום שאנו חיים בו, אלא בית שנבנה גם בזיכרונות, באהבה, בעשייה ובמילים שאנו משאירים אחרינו.

אהבתי מאוד שהזכרת את המשפט „לבנות ולהיבנות בה”. בעיניי, להיבנות בארץ פירושו לא רק לעבוד את אדמתה, אלא גם ליצור בה, לאהוב אותה, לספר את סיפורה ולכתוב עליה מתוך הלב. תודה שהוספת לשיר עוד נדבך של שייכות, זיכרון ותקווה , ותודה על האת הציטוט לבמת הדיון.

שבוע טוב ושקט

שמוליק

שמוליק יקר

***********

מכורה אחת לנו

ניטע בה שורשי אהבה

תקווה אמונה

לימים שעוד נכונו לנו.

עם כל הכאב, הצער , השכול

אנו גאים בזאת המכורה

אין לנו אחרת מלבדה.

מרגש הנשלח :

לשבוע אור ובשורה

ממני עליזה.

עליזה יקרה,

תודה מעומק הלב על תגובתך המרגשת. כל כך שמחתי לראות כיצד מילותייך מתחברות לרוח השיר שלי , שהארץ איננה רק אדמה, נוף ושדות, אלא קודם כול האנשים החיים בה, הלב, הזיכרון, האהבה והתקווה. המילים שלך על שורשי האהבה והאמונה שניטעו במכורה שלנו ממשיכות את הרעיון הזה בדיוק ומעניקות לו עומק נוסף. גם מתוך הכאב והשכול, השיר מבקש לשמור על האור, על האהבה ועל התקווה. תודה על החיבור היפה והמרגש.

שבוע של אור, בשורות טובות ותקווה. 

שמוליק