מיליונר

"אבא, מה אתה עושה?"

שיר, רק בת ארבע, סקרנית תמיד. והיום יותר מתמיד.  אייל חייך. "ממלא לוטו, מתוקה שלי."

שיר מהססת. מנסה להבין. "מה זה לוטו? זה משהו של אנשים גדולים?" 

פורע את שערה הבלונדיני המתולתל, פרץ אייל בצחוק מתגלגל. "כן, אפשר לומר כך..."

"גם אני רוצה למלא לוטו.."  ביקשה בקולה הילדותי.

אבל הוא היה מרוכז בטופס שבידו, ולכן מלמל משהו לא מובן.

"א-ב-א!" התעקשה שיר. "גם אני רוצה למלא לוטו!!"

"לא עכשיו, מתוקה." הוא מלמל שוב, והתלבט אם לסמן את הספרה שמונה, או לסמן את תשע.

"אבל גם אני רוצה..." התעקשה, ובידה הקטנה טפחה על גבו בתחינה.

אייל הניח את העט מבין אצבעותיו,וחיבק את בתו אליו. "בואי מתוקה, נמצא לך דף ריק, ותמלאי לוטו..."

שיר עיוותה את שפתיה בתנועה ילדותית ונעלבת. "לא רוצה דף ריק." רקעה ברגלה. "אני רוצה צבעוני כמו של אבא...!"

אייל הרים אותה בידיו והדביק נשיקה על לחייה השמנמנה. "אני חושב שכדאי שתכתבי קודם על דף ריק ואחר כך נמלא בדף צבעוני כמוני, טוב?"

מהורהרת חשבה שיר על העסקה, לא הבינה אותה כל כך, אבל הניחה שזה בסדר, ונתנה לאביה להוביל אותה לכיוון ערימת דפים שנחה ליד המחשב. "וניקח עפרונות צבעוניים..." הוסיף תוך שהוא אוסף עפרונות צבעוניים ממתקן שמיועד לכך.

"לאאא..." נראה כאילו מוחה הקטן קולט בהדרגה את העסקה לה התכוון אביה. עסקה לא הוגנת בכלל. "רוצה צבעוני כמו אבא!!" ניערה את רגליה בהתמרדות ותנועה מעצבנת.

"בואי, שבי כאן..." לאט עזר לה להתיישב מול השולחן, והניח מולה את הדפים והעפרונות. ועוד לפני שסיים את המשפט, העיפה את הדפים לרצפה.

"רוצה כמו אבא!!!" התעקשה, קרובה כמעט לדמעות. "רוצה צבעוני כמו אבא..."

הוא ליטף את ראשה, "שיר, אל תבכי. בואי..." ניסה לשכנע כשהרים את הדפים מהרצפה. "רוצה להיות שותפה של אבא?"

עיניה אורו בהתלהבות מחודשת. "כן...!!" ואז כאילו חשבה על המשפט. "אבא, מה זה שותפה?"

אייל כחכח בגרונו, חשב על המילים הנכונות שבעזרתן יוכל להסביר לשיר מה פירוש המילה "שותפה" באופן כזה שתבין את הרעיון. אבל הפטפוט העליז שלה, הסקרנות וההתלהבות שאביה משתף אותה, קטעה אותו כששלחה יד קטנה לכיוון הטופס שמילא חלקית. "אבא, תראה לי...!" 

"רגע רגע, קטנטונת!!!"  צחקק בהנאה, נהנה לראות את ההתלהבות שלה. "לאט לאט שלא נקרע את הטופס, טוב?"

"טוב." התרצתה ושילבה ידיים בחיקה. "תראה לי..."

בחיוך קירב את הטופס אליה. "את רואה, שיר?" הסביר. "זה טופס לוטו."

"מה זה לוטו?"

"אנחנו צריכים לנחש שישה מספרים שיעלו בגורל..."

"ואז נקבל פרס..." ספק קבעה ומחאה כפיים בהתלהבות. "נכון אבא, נקבל פרס?"

"נכון, מתוקה שלי. נקבל פרס בתנאי שננחש נכון את המספרים."

שיר משכה את הטופס אליה, וכבר שלחה יד קטנה לכיוון עפרון צבעוני..."אני!! אני!!! אני מנחשת מספרים..."

"אוווהווווו...." עצר אותה אייל, ומשך לעברו את הטופס. "אל תמהרי כל כך. אי אפשר לקשקש על הטופס בעפרון צבעוני, מה דעתך שתכתבי את המספרים על דף ריק, ואחר כך נעביר את המספרים לטופס?"

שיר עקמה את האף הקטן בצורה כל כך מתוקה שאייל חיבק את כתפיה באהבה רבה, ונישק את ראשה. "זה לא מעניין." התלוננה.

"אבל ככה אני עושה כדי לא להתבלבל..." מלמל. שיר לא האמינה לו, אבל בכל זאת לקחה את הדף הריק והחלה משרבטת מספרים.  בכתב ילדותי וגדול כתבה מספרים, שהחלו בקו ישר ובהמשך גלשו למטה בצורה עקומה. אייל הביט בידה הקטנה האוחזת בעפרון בצורה מהודקת, וכתבה כאילו חרטה על הדף. "אתה תראה אבא שנזכה בפרס." מלמלה כשלשונה משתרבבת החוצה ומלקקת את שפתה התחתונה. "תקבל מליון שקל..."

הוא צחק, ופרע את תלתליה. "קדימה בובונת... הגיע הזמן לישון."

אחרי ששיר הלכה למיטה, הביט בכתב המעוגל והילדותי שלה,  "תקבל מליון שקל." אמרה לו בנימה כל כך רצינית ותמימה,שזה גרם לו לחייך בהנאה מלאת אהבה ורוך.  

בתשומת לב חדשה הביט בטופס הכמעט ריק, והחל מסמן את המספרים. שתיים עשרה, שמונה עשרה, עשרים וארבע, שלושים...

"היא נרדמה?" שאלה שרון כשנכנס לחדר השינה, והתיישב על קצה המיטה. הורידה את מבטה מהספר שקראה, וחייכה כשאמר, "הקטנה הזו משגעת. היית צריכה לראות איך התעקשה לכתוב את המספרים בעצמה."

"באמת?" שאלה שרון בהתפעלות. ואייל צחק שוב כשנזכר איך רקעה ברגלה כשביקשה טופס צבעוני כמו שלו. "אני אראה לך מה כתבה, היא דווקא משתפרת בכתב שלה..."

"בהגרלת הלוטו שנערכה הערב עלו בגורל המספרים הבאים..." חייכה הקריינית אחרי מהדורת החדשות שהוקרנה בערב, אייל צפה בשידור הישיר ששודר ממפעל הפיס, שרון נרדמה לצידו. כשראה את הכדורים הלבנים מתערבלים בתוך כדור אטום נזכר בטופס שהשאיר על השולחן בסלון והתעצל לקום לקחת אותו. שלח יד לשידה הקטנה ליד מיטתו, ומשך אליו את הדף עם הכתב הילדותי של שיר. מחייך שוב לזיכרון התלהבותה, בוחן את המספרים הגדולים שנכתבו בצורה מעוגלת, בקו לא ישר, צוחק בקול למראה המספרים שנכתבו בלי מחשבה. "אחת, שתיים, חמש, שבע. תשע, עשר..."  הפך את הדף, ובעפרון הצבעוני של שיר החל משרבט את המספרים אותם הקריאה הקריינית....

"שרון...!!" אייל ניער את כתפה.

שרון התעוררה ומצמצה בעיניה. "מה קרה?" שאלה מנומנמת.

"תסתכלי...!!!"

"אייל, אני עייפה...." מלמלה ועצמה את עיניה שוב.

"שרון...!!"

"מה?" מלמלה. "סוף סוף אתה מקיים את ההבטחה שלך, כמו בכל יום שלישי?"  שאלה. "אתה מיליונר?"

"שרון את לא מאמינה...." הוא אמר בקול מופתע. "תראי...!"

"מה?" שרון הרימה את ראשה, ומצמצה מול הדף עם הכתב הילדותי. "אייל, אני אראה את זה בבוקר, ואני אחמיא לה.... אל תדאג."

"לא!!" ניער אותה שוב. "תסתכלי...!!"

היא הביטה במספרים ששיר כתבה. "נו..." רטנה על שהעיר אותה רק בגלל זה.

אייל לחץ על השלט והגביה את הקול. לפתע הרימה את ראשה, ועיניה נפערו כשהקריינית בטלוויזיה הקריאה את המספרים הזוכים פעם נוספת.

"אחת, שתיים, חמש, שבע. תשע, עשר... וברכות למיליונר החדש.."