באותו בוקר החלטתי לנסוע לתל אביב, העיר הגדולה. היה זה יום חופש נעים במיוחד, והרגשתי צורך לטעום קצת עולם. לבשתי חצאית אדומה עם פאייטים, גופיה שחורה עם מחשוף וי נדיב ואת החזייה הבורדו עם העיגולים. הרגשתי משהו שונה באוויר, וככל שהתקרבתי יותר ויותר לת"א, ההרגשה התחזקה. אמרתי לעצמי שזה בטח רק החופש, תחושת השיחרור שתלווה אותי למשך שבוע, אבל בתוך תוכי ידעתי שזה משהו אחר. האינטואיציה שלי לקחה אותי לגג של עזריאלי, שם פגשתי כמה חברים נחמדים.
השיער הארוך שלי והרוח שהיתה שם למעלה, לא הסתדרו יחד, לכן החלטתי להיכנס לקניון ולהסתובב קצת. הבטן הסתובבה לי ולא הבנתי למה. אבל ידעתי שאני מתקרבת למטרה, וחשבתי שסיבוב או שניים בקניון יפתרו לי את התעלומה. וובכן, התעלומה נפתרה הרבה קודם לכן, ברגע שהנחתי את כף רגלי מחוץ לגג, והפנתי ראשי ימינה.
הוא ישב שם. אמנם אותה קלטתי ראשונה, אבל את הגב שלו אני יודעת לזהות גם ממרחקים. הגיוני שהם יהיו פה, חשבתי לעצמי. היא גרה פה, והוא חבר שלה, וחופש היום... הלב שלי יצא ממקומו, והבטן השתגעה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לברוח? לגשת לשם? לקפוץ מהגג? הנשימה שלי הסתבכה בתוך כל המחשבות האלה, ופשוט בהיתי בבחורה הזו... היא הסתכלה עלי, הבינה שאני צופה עליהם. כשהוא הסתכל אחורה וקלט אותי, החלטתי שאין ברירה וניגשתי לשם.
לראות את האקס שלי, אהבת חיי האמיתית והיחידה, יושב עם חברתו היפה, זה לא מחזה פשוט. הוא הסתכל עלי באדישות, בזמן שהיא בוחנת אותי ואת התכשיטים שלי. הוא שאל אותי מה אני רוצה, ואני ביקשתי לדבר איתו. הקור הזה שלו, המוכר לי טוב כל כך, הקפיא את גופי. הסתכלתי על הבחורה, היא ניגבה את הדמעות. עוד אחת שבוכה בגללו והוא מנסה להציל את המצב. חזרתי לגג ואיפשרתי לשניים להמשיך לדבר. הלב נצבט למראה התמונה שלהם יחד, אך יותר כאבה לי המחשבה שאני אאלץ לדבר איתו בקרוב. למה הכנסתי את עצמי לבוץ, שוב...
הלחץ היה גדול מדי והתחלתי לבכות. העיפרון הכחול נמרח וכך גם המסקרה הסגולה. בכיתי כמו ילדה קטנה שאיבדה את הבובה האהובה עליה, ואולי באמת כך זה היה. ניסיתי להשתלט על הבכי המתפרץ והלא צפוי הזה, אך לא הצלחתי. התמונה שלהם יחד צפה מול עיני, והרגשתי איך כל העולם מתמוטט. חברה שקלטה את הבכי שלי רצה לעברי. בלי מילים היא חיבקה אותי ולחשה לי שיהיה בסדר. כל כך אהבתי אותה באותו רגע, על התמיכה חסרת המילים הזו, ועד היום אני מודה לה על כך.
ניגבתי את הדמעות ונרגעתי. התקשרתי לאמא, והיא אמרה שאסור לי לכעוס עליו. הוא המשיך את החיים שלו, ואם כבר יוצא לנו לדבר, אז חבל שאני אכעס עליו ואזכיר לו דברים של פעם. היה מה שהיה, ועכשיו אין טעם לחפור בזה. אמא חכמה, היא תמיד צודקת. לכן נשמתי עמוק, תיקנתי את האיפור, וחייכתי לעצמי חיוך קטן. הכל יהיה בסדר.
תוך זמן קצר הוא נכנס לגג, מלווה בחברה שלו. אותה אני מכירה מסיפורים, ואחר כך התברר שגם היא מכירה אותי. ניגשתי אל שניהם, היא הסתכלה עלי במבט חושש. הושטתי לה יד ולחצתי אותה, בחיוך. היא היתה בהלם, גם הוא. באותו רגע התעלתי על עצמי והנחתי לאגו שלי. היא חייכה והלכה לצד, בזמן שהוא עמד והסתכל עלי. עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שראה אותי, ואין ספק שחלו בי כמה שינויים. לפי מבטיו, היו אלו שינויים חיוביים. התחלנו לדבר ביובש על מה חדש וכאלה, עד שחברתו שבה וביקשה שיקח אותה הביתה. הוא שאל אותי אם לחזור, אמרתי שיעשה מה שנראה לו לנכון.
השניים עזבו ואני הכרחתי את עצמי להתנתק ממה שקרה. אני בת"א, יום חופש, יש פה אחלה אנשים, אני חייבת להשתחרר. ובאמת כך היה. הסתובבנו, ישבנו, ניגנו בגיטרה, צחקנו, הצטלמנו, אכלנו, שתינו, וכבר חלפה לה שעה. מדי פעם עלתה בראשי המחשבה שאולי הוא באמת יחזור לדבר איתי, אך מהר הדחקתי את זה. לא היה סיכוי שהוא יבוא.
ישבתי עם הגב לכניסה, עד שחברה שלי שינתה הבעת פנים. שאלתי אותה מה קרה, והיא סימנה לי להסתובב. וכך הוא נכנס, סוקר את הסביבה, מחפש אותי. צד אחד רצה להישאר עם החברים, לשחק אותה ראש קטן, מי הוא בכלל. אבל צד אחר קרא לי ללכת אליו, לדבר איתו, לסגור עיניין. קמתי וניגשתי אליו, הוא חייך אלי. העיניים שלו תמיד הקסימו אותי, וכשהוא חייך הן שידרו את הקסם האישי שלו בצורה כל כך ברורה. הוא הוביל אותי לצד, למקום בו ישבנו פעם באחת הפגישות שלנו. בהתחלה שתקנו, לא ידעתי מה לומר לו. רציתי לשאול אותו המון דברים, אך העדפתי לוותר. הוא הניח את מרפקיו על ברכיו והביט בי במבט צדדי. זה שיגע אותי לגמרי, המסתוריות הזו. שברתי את הקרח והזכרתי לו דברים נעימים שהיו לנו, צחקנו על בדיחות פרטיות, והשמש החלה להעלם.
"אולי היינו צריכים להשאר ידידים..." אמרתי לו מבלי להביט בו.
הוא שתק. השתיקה האופיינית.
"תראה כמה טוב אנחנו מסתדרים רק עם דיבורים...."
"הסתדרנו יפה גם עם דברים אחרים..." הוא אמר.
חייכתי אליו. הוא הסתכל עלי במבט משונה. עד אותו יום, הוא מעולם לא הביט בי ככה. מבט רציני, חוקר ובוחן. הפנתי ראשי הצידה, איפשרתי לו להסתכל עלי, לחשוב, לבהות בשמיים, מה שמתחשק לו. בזווית הראייה ראיתי שמבטו נח על החזה שלי, ומשום מה לא עשיתי עם זה כלום. היה לי מוזר שעכשיו הוא מסתכל על זה, כשפעם זה היה שלו...
-"תכתוב לי משהו" אמרתי לפתע.
-"עזבי, כתב היד שלי לא משהו..."
-"לא משנה, תכתוב..".
-"מה לכתוב לך?" הוא שאל.
-"לא יודעת, מה שתרצה. יש לי פה דפים קטנים ועט, קח".
הוא לקח את חבילת הדפים, הסתכל עלי וכתב משהו. בזמן הזה התקשרתי לאמא, אמרתי לה שהכל בסדר ושאני חוזרת הביתה עוד שעה. כשסיימתי לדבר, הוא הושיט לי את חבילת הדפים ואמר שהדף נמצא אי שם בתוך. הכנסתי את זה לתיק והמשכנו לדבר.
-"כואב לי הראש קצת..." אמרתי לו.
-"זה בגלל שאת צמחונית... אמרתי לך מזמן שאת חייבת להפסיק עם זה".
-"אבל אתה יודע שאני לא יכולה לאכול חיות".
-"שניצל זה לא חיה, זה שניצל!".
הערב התחיל לרדת והקור קירר את שנינו. אמרתי לו שאני צריכה לעלות על הרכבת, והוא ליווה אותי. שאלתי אותו אם אני יכולה לקבל חיבוק, והוא לא אמר דבר. השפלתי את ראשי ואלף מחשבות רצו לי בראש, אך לפתע ראיתי שהוא מוריד את המעיל שלו.
"את לא אוהבת שאני מחבק אותך עם המעיל הזה....".
ניצמדתי אליו וכל השרידים של האהבה צצו. הראש שלי צמוד ללב שלו, והוא מלטף אותי ממש כמו פעם. אמנם זה לא היה חיבוק רומנטי ואינטימי כמו הישנים שלנו, אבל הוא היה מיוחד, כל חיבוק איתו הוא מיוחד. שאלתי אותו אם אני יפה, הוא ענה לי שכן.
וכך בלי להשתהות, אמרתי לו שלום ונכנסתי לתחנה. אחר כך, כשהתיישבתי ברכבת ופתחתי את התיק, ראיתי את הפתקים ונזכרתי שהוא כתב לי משהו...
