איך מתמודדים עם מתבגר? זה תלוי מי אתה. אם את האמא, כל התקשורת עוברת דרך הדלת ההיא, הדלת שתמיד סגורה, תמיד נעולה, ועליה שלט כתוב בכתב יד עקום: "אין כניסה! גם לך, אמא!"
את ניגשת, מקישה קלות, מקווה שזו תהיה הפעם שבה הוא יענה לך בחיוך. "אולי תסדר קצת את החדר?" את שואלת בנועם.
והתשובה באה מייד, חדה כמו סכין: "לכי תמותי!"
את מרגישה שהאוויר בורח מהריאות. הילד שלך, הילד שאמר "אמא, אוהב" בפעם הראשונה ליד הגן, עכשיו מכריז עלייך מוות רשמי. את רצה לבעלך, והוא יושב בנחת מול הטלוויזיה, עם פרצוף של מי שלא שמע כלום. "שמעת מה הוא אמר לי?" את זועקת. והוא, בשלווה, בלי להזיז עין מהמסך, עונה: "מה את מתרגשת? כשהוא אומר 'לכי תמותי', הוא מתכוון בעצם 'אל תכריחי אותי לעשות דברים בדרך שלך'."
את מסתכלת עליו בתדהמה, ואז עולה מחשבה: אולי גם לך כדאי לפתח עיוורון חלקי וחירשות קלה. לא לראות, לא לשמוע, רק לשרוד עם הילד בגיל הזה. זה אולי הסוד.
אבל אז נכנס הסבא, מניח מתנה קטנה על השולחן, מספר בדיחה עסיסית מהסוג שעדיף לא לספר בחדר מורים. הילד מתפוצץ מצחוק. הצחוק הזה, שהתחבא חודשים, יוצא פתאום, ואת מרגישה קנאה - איך בדיחה גסה ושוקולד קטן משיגים את מה שאת לא מצליחה בשיחות ארוכות ודמעות?
במטבח, שתי הסבתות מנהלות דו־קרב עתיק. אמא שלך מצביעה עלייך באצבע מאשימה: "אמרתי לך לא להתחתן עם האפס הזה, ועכשיו תראי מה קיבלת, מפלצת נעורים שדומה לאבא שלו."
והחמות שלך מתנשפת: "אם רק היית שואלת אותי, הייתי מראה לך איך לגדל ילד, הרי אני הצלחתי מצוין. אבל לא, את יודעת הכול יותר טוב."
הן מתווכחות ביניהן מי צדקה יותר, ואת רק חולמת על דרכון ועל טיסה לכיוון אחד לקוטב, צפוני, דרומי או מזרחי, לא משנה, העיקר רחוק, כמה שיותר מאמאות ומהביבי ה"חמוד" שלך.
ובבית הספר? המורה ויתר כבר מזמן. פעם עוד ניסה להרים קול, עד שנתנו לו להבין שזו "התעללות מילולית." פעם אפילו ניסה להחזיק בכתף ומיד הזהירו אותו שזה מותר רק להגנה עצמית. עכשיו הוא פשוט מרים טלפון, למי אם לא לך. וכשאת מגיעה ומתפרצת עליו על שקרא לצאצא שלך "דרקון קטן", הוא יודע שהקרב אבוד.
היועצת, שיושבת לידו, מחייכת חיוך עייף. היא כבר חטפה מספיק שריטות על האוטו שלה, עם סמיילי קקי שהשאירו מתבגרים "חמודים" וזועמים.
והשכנים? הם מתחילים לארוז מזוודות. כל שנה ליד הילד שלך מורידה להם שנתיים מהחיים, אז החליטו להתרחק מסכנה. כשאת פוגשת אותם בחדר המדרגות, הם מחייכים חיוך מנומס מדי, כזה של אנשים שכבר מצאו דירה חלופית. את רוצה לצעוק: "תעשו גם אתם אחד! ככה לא תשימו לב לשלי!"
ובסופו של יום, כשכולם הלכו, הסבא עם הבדיחות, הסבתות עם הטענות, המורה עם ייאושו, והשכנים עם משאית ההובלה, את נשארת לבד מול הדלת. את מחליקה מתחתיה צלחת פסטה, כי גם מפלצות רעבות צריכות לאכול.
ואז זה קורה - רגע נדיר. מתוך החדר נשמע מלמול: "טוב… אולי מחר אני אסדר."
המילים האלו, הפשוטות, נשמעות לך כמעט כמו "אני אוהב אותך, אמא, הכי הכי." כמעט.
ואז עולה המחשבה הגדולה: אולי במקום לחפש פתרונות חינוך או להמציא שיטות חדשות, כדאי פשוט שהממשלה תקים שמורות עצומות, מוקפות גדרות, ובהן ירוכזו כל היצורים הנפלאים והבלתי ניתנים לריסון האלה, בני גיל ההתבגרות, בני טימטום-עשרה. ההורים ישאירו אותם שם, יבואו לביקור בשבת, יחזרו הביתה לנוח, ואולי אפילו יקבלו מזכרת - חיוך קטן או תודה נדירה.
או אולי שהמדענים ימציאו ילדים בלי גיל ההתבגרות, כמו אבטיחים בלי גרעינים,
עד שזה יקרה, את ממשיכה להיאחז במה שיש: לשמוע פחות, לראות עוד פחות, לבכות, לצחוק, לסבול ולקבל עצות מכל אחד איך לגדל מתגברים, ולחכות ליום שבו מאחורי הדלת הסגורה, הילד שלך שוב יפתח חריץ קטן של אהבה.
