הכול התחיל לאט, בטפטופים שקטים ובערפול מוחלט.
במשך חודשים ארוכים הם רק חיכו למשהו. בהתחלה התחלתי להצביע עם היד: על ציצי, כדי להזכיר שאני רעב, על עגלה כדי להגיד" להם מה אני רוצה. יום אחד פלטתי "בּ"אמא קפצה כל כך בפתאומיות שכמעט הפסקתי למצוץ. אחר כך הייתה ההברה הראשונה שלי "בּווּ".
איזו סערה המשפחה עשתה סביב ה"בוו" הזה! כולם ניסו לתרגם אותה לפי רצונם: אמא הייתה בטוחה שאמרתי "מאמא", אבא נשבע שזה היה "אבא", וסבא וסבתא כמעט רבו ביניהם מי מהם הוזכר ראשון. כל אחד מצא ב"בוו" התמימה הזו את ההוכחה לכך שהוא האדם האהוב עליי בתבל.
ואז הגיעו המילים התכוונותיות הראשונות, שום דבר מורכב או מופשט, רק צרכים קיומיים בסיסיים:
"מָאם", שפירושו היה אוכל, עכשיו ומיד.
"צֵה", שפירושו היה "רוצה" (בדרך כלל מלווה בהצבעה עצבנית על חפץ מחוץ להישג יד).
"נוֹ", שפירושו היה "לא!" נחרץ לכל מה שניסו להאכיל או להלביש אותי.
לאט-לאט המילים התרחבו, אבל עדיין נשארו משובשות. הוספתי "המ-המ" לכלב, "תח-תח" לשטיח, ו"בַּה" כשהדלת נפתחה.
כשהגעתי למשפטים הראשונים, הם היו רחוקים מלהיות תקניים, אבל הורידו את רמת הניחושים בבית. השפה שלי הייתה עקומה, בלי נטיות ובלי דקדוק, אבל מובנת לכל מי שגר איתי: "צֵה מָאם עכ(שיו)", "אבא הו(לך) אוטו", או "כלב גדול נוֹ".
אמא ואבא נשמו לרווחה. "הנה, הוא מתחיל להסביר את עצמו!" אבא אמר בגאווה. "איזה כיף, בקרוב נוכל ממש לנהל איתו שיחה."
הם רק לא הבינו למה הם מייחלים.
כי כשהחודשים עברו והמשפטים התייצבו והתארכו, הדיבור לא סתם זרם, הוא פשוט השיג שליטה מלאה על הבית. כל המחשבות, כל ההבחנות וכל השאלות שהצטברו אצלי בראש נפלטו החוצה בשידור חי, רציף ובלתי נפסק.
"המקרר עושה רעש זזזז," הודעתי בבוקר יום ראשון, מתיישב על השטיח בסלון. "הטיפה מהברז נופלת. צהוב זה בננה. למה בננה צהובה? הנה ציפור! ציפור עפה. מתי הולכים? נעליים קשות. אבא, הנעל שלך שחורה. למה שחורה? אמא למה קפה?"
אמא שמטה את ספל הקפה. אבא התאבן באמצע מריחת הריבה. ההתלהבות הראשונית מזה שאני סוף-סוף מדבר התחלפה מהר מאוד באזור הרביעי של השידור הרציף.
"סבתא," אמרתי כשהיא באה לבקר, "יש לך קמט ליד העין. למה יש קמט? הריח שלך זה סבון. כואב לך הגב? אבא אמר כשהוא מכופף כואב לו הגב. את זקנה?"
סבתא חייכה חיוך קפוא. אמא ניסתה לדחוף לי במבוכה קוביית תפוח כדי לבלום את הפה. זה לא עזר. אכלתי ודיברתי בו זמנית: "התפוח עושה קראק'. למה תפוח קשה? בננה רכה. אבא, לאן אתה הולך? לשירותים? למה? מתי חוזר?אתה עושה פיפי? למה הדלת סגורה?"
הסובבים, שבמשך חודשים התחננו שרק אגיד משהו, אפילו "בוו", החלו לפתח טכניקות הישרדות. אבא התחיל לנשום נשימות עמוקות. אמא שמה אוזניות אלחוטיות בלי להפעיל מוזיקה, רק כדי שיהיה תירוץ שקט. דוד אורן הפסיק ליצור איתי קשר עין, כי הבין שמבט ישיר גורר תחקיר עומק של עשרים דקות על כפתורי החולצה שלו.
"חמוד," אמא ניסתה ערב אחד, עייפה ומרוקנת, "אולי נשחק במשחק הדגים? משהו שקט..."
"מה זה משחק הדגים?" שאלתי מיד. "דגים לא מדברים? למה דגים לא מדברים? יש להם מים בפה? אם יש לי מים בפה אני יכול להגיד 'בלו בלו בלו'. תראי: בלו בלו בלו! הים גדול? למה הים כחול?"
אבא הניח את הראש על השולחן.
"אמא," קראתי ונכנסתי למטבח, "את יודעת מה חשבתי הרגע?"
אמא עצמה עיניים לשנייה, לקחה אוויר, הסתובבה אליי בחיוך אמיץ ואמרה: "ספר לי, חמוד. הכל. מהתחלה."
בגיל חמש, הדינמיקה השתנתה. השאלות האינסופיות ("למה הים כחול?") דעכו, ובמקומן הגיעה תפיסה חדשה: הבנתי איך העולם עובד, והגיע הזמן שגם ההורים שלי יבינו.
עברתי ממצב של חוקר למצב של מנהל עבודה.
"אבא," הייתי עומד מולו בידיים שלובות, "אתה שוטף צלחת לא ככה. קודם סבון, אחר כך מים. ואת הכוס לשים הפוך. לא, לא שם, פה."
"אמא," הייתי מודיע בחגיגיות שבע בבוקר, "היום אנחנו הולכים לגינה, אבל את לא יושבת על הספסל עם הטלפון. את באה לראות איך אני מטפס. ואחרי זה אוכלים גלידה. לא וניל, שוקולד. ותביאי גם מים, כי את תמיד שוכחת."
המבוגרים, שהתגעגעו בסתר לשלב השאלות התמימות, מצאו את עצמם מצייתים לפקודות של רס"ר בן חמש. אמא הייתה משחררת אנחה קלה, מסדרת את הכוסות לפי ההנחיות שלי, ואבא היה ממלמל: "פעם הוא רק רצה לדעת למה יש קמטים, היום הוא כבר מעביר לנו סדנת ניהול."
ואז הגיע גיל חמש עשרה.
אם בגיל חמש נתתי הוראות נקודתיות, בגיל חמש עשרה כבר החזקתי במשנת חיים סדורה ומקיפה לגבי האופן שבו ההורים שלי אמורים לנהל את חייהם. הדיבור שלי הפך לשילוב של גורו בריאות, יועץ פיננסי ומאמן אישי.
"אמא," אמרתי ערב אחד, נשען על המשקוף במטבח ומביט בה מכינה ארוחת ערב, "את שוב שותה קפה בשש בערב? זה לחלוטין הורס לך את מחזור השינה. בגללו את ישנה לא טוב בלילה. מחר את עוברת לתה קמומיל, בסדר? ואגב, אתם חייבים להפסיק לקנות את הלחם הזה. יש בו מעובד, זה סתם פחמימות ריקות. מחר אני כותב לכם רשימת קניות חדשה."
אבא נכנס לסלון והתיישב מול הטלוויזיה.
"אבא," פניתי אליו מיד, "הישיבה שלך ממש פוגעת לך בחוליות רביעית וחמישית. שוב פעם תתלונן על הגב? תיישר את הגו. ואולי במקום לראות חדשות ולעלות את רמת הקורטיזול בגוף לפני השינה, תעשה עשר דקות מתיחות? אני יכול להראות לך שגרה קצרה. זה ישנה לך את החיים."
אבא ואמא הסתכלו זה על זה.
"אתה זוכר," אמא לחשה לאבא, "כשהוא היה בן חודשיים והיינו בטוחים שהוא גאון כי הוא אמר 'בָּווּ'?"
"אני זוכר," אבא נאנח, ואז הסתכל עליי והזדקף בכיסא בחשש קל. "אז... איזה מתיחות אמרת שצריך לעשות?"
בשות השלושים לחיי, כשאני עצמי הפכתי להורה, הדיבור שלי מול ההורים קיבל תפנית חדשה.
אם בגיל חמש עשרה הסברתי להם איך הם אמורים לחיות, עכשיו עברתי להסביר להם איך אני מגדל את הילדים שלי וכמה השיטות של פעם כבר לא בתוקף.
"אמא, בבקשה," הייתי אומר כשהייתה מנסה לדחוף לילד ביסקוויט, "בלי סוכר מעובד לפני גיל שנתיים. יש לזה השפעה ישירה על ויסות החושים. והמסך? שום מסכים. אנחנו עובדים לפי הגישה המונטסורית."
"אבא," הייתי מוסיף כשהוא ניסה להרגיע בכי ב"לא נורא, גבר, אתה גיבור", "אנחנו לא מנטרלים רגשות. אנחנו נותנים תוקף לרגש. תגיד לו: 'אני רואה שאתה כועס, זה בסדר לכעוס'."
אבא ואמא היו מסתכלים עליי, נזכרים איך כשהייתי בן שנה וצעקתי "מָאם!" ועל כל הבית נפלו חוקים חדשים, ופשוט מהנהנים בחיוך סבלני של סבא וסבתא שכבר ראו הכול.
באמצע חיי, מצאתי את עצמי פתאום באמצע של המשפחה. עומד במרכז הסלון, ומדבר בשתי שפות שונות לגמרי בו-זמנית.
מול הילדים המתבגרים שלי:
הדיבור שלי הפך לניסיון נואש להעביר ניסיון חיים, בדיוק בטון שבו דיברתי אל ההורים שלי כשהייתי בן חמש עשרה.
"אתה לא יכול לשבת כל היום מול המסך," הייתי אומר לבני, "זה פוגע לך במיקוד ובשינה. תוריד את האוזניות, בוא נעשה סיבוב בחוץ, תנשום קצת אוויר. תאמין לי, זה ישנה לך את כל היום."
הוא, כמובן, היה מגלגל עיניים בדיוק כמו שאני גלגלתי בגילו.
ומול ההורים המזדקנים שלי, הטון שלי הפך פתאום רך יותר, דואג, ומלא בסבלנות שפעם לא הייתה לי.
"אמא," הייתי אומר בשקט, "לקחת את התרופה של הבוקר? אולי אני אבוא לעזור לך לסדר את הקניות? לא, זה לא טרחה, אני רוצה לבוא."
"אבא," הייתי מניח יד על הכתף שלו, "אל תרים את הארגז הזה לבד, הגב שלך. תן לי, בשביל מה אני פה?"
ביום שישי אחד, כשהמשפחה כולה ישבה סביב השולחן, הסתכלתי על הילד הקטן שלי. הוא בדיוק גילה את הדיבור, ומילא את החלל בצרור בלתי נגמר של שאלות: "למה הים כחול? למה המזלג קשה? לאן סבא הולך?"
אמא שלי הסתכלה עליי, חייכה חיוך קטן ומלא זכרונות, ולחשה לי: "אתה רואה? הכל חוזר."
סתמתי את הפה, הסתכלתי על הילד שלי, ואמרתי לו ברוך: "ספר לי, חמוד. הכל. מהתחלה."
הגעתי לשלב בחיים שבו הסלון המשפחתי נראה כמו כנס רב-דורי, ואני מוצא את עצמי מתמרן בין ארבע שפות שונות לגמרי, כולן באותה ארוחת שישי, לעיתים אפילו באותה דקה.
עם הנכד הרך (על הידיים): "מי פוצפוץ קטן? מי מתוקי? אוי, איזה קולות! 'אגואגואגו', נכון? נכון מאוד, אתה מסביר לסבא הכל! בוא נראה איפה האף שלך... הנה אף!"
תוך כדי צידוד מהיר אל אביב של התינוק, הילד שלי: "אתה רואה איך הוא מגיב? בדיוק ככה. ואגב, לגבי השינה שלו, בזמני לא היו כל המכשירים האלה עם הרעש הלבן. פשוט פתחנו חלון, נתנו לרוח לנשום. אתם מסבכים את החיים עם כל האפליקציות. ילד צריך שקט וביטחון, זה הכל."
ותוך כדי הרמת קול אל העבר השני של הסלון, לכיוון אבא שלי (הסבא-רבא):
"אבא! אבא, בבקשה, בלי השוקולד! היא בת עשר, עוד רגע ארוחת ערב, ואתה כבר נתת לה שתי חבילות מרציפן. אתה הורס לה את התאבון ואת השיניים. אבא, אני רואה אותך מחביא עוד מטבע שוקולד בכיס של המעיל!"
אבא שלי, שבראש שלו כבר הגיע לגיל שמותר לו להגיד הכל, הניח את המזלג, הסתכל עליי במבט חצי-כועס חצי-משועשע ואמר בערסול קולי מבוגר:
"טוב, תשתוק כבר! אמרת מספיק. שישים שנה אתה מדבר בלי הפסקה, תן גם לאחרים להגיד משהו!"
זה היה האות.
בשנייה שאבא שלי אמר את זה, הסכר נפרץ, ופתאום כולם, מכל הדורות, החליטו להצטרף וללמד אותי איך נכון לגדל נכדים.
אמא שלי התחילה להסביר איך צריך להלביש אותם; הבן שלי החל להרצות לי ש"היום השיטות הפסיכולוגיות השתנו"; ואפילו נכדתי בת העשר הרימה את הראש והודיעה לי בסמכותיות: "סבא, אתה בכלל לא מבין איך מדברים לתינוקות בדור שלנו, אתה צריך להראות לו סרטונים בטיקטוק!"
ראיתי איך הדיון מתדרדר, והבנתי מי המאסטרו פה. לא חיכיתי אפילו שנייה, נכנסתי להם באמצע הדברים ולא נתתי לאף אחד לעצור אותי:
"אמא, הילד לא קופא, יש עליו שלוש שכבות!
בני היקר, השיטות הפסיכולוגיות שלכם בעיקר מייצרות ילדים שלא יודעים לאכול ירקות, אז אל תרצה לי על גבולות!
ונכדתי היקרה, את רק בת העשר, לפני שאת מלמדת אותי על טיקטוק, תסיימי את הגזר מהצלחת ותחזירי לסבא-רבא את השוקולד!"
עברתי מאחד לשני, יורד על כולם בקצב של יריית מקלע, עונה לכל טענה עוד לפני שהספיקו לסיים אותה, סותם פיות ומחלק הוראות ימינה ושמאלה.
כשהאוויר בסלון סוף-סוף נרגע והם נשארו כולם בפה פעור ומושתק, סבא-רבא הסתכל עליי, כבש חיוך קטן מתחת לשפם, ונאנח: "אמרתי לך... למה בכלל רצינו שהוא יתחיל לדבר?"
התיישבתי בחזרה, הסתכלתי על התינוק הקטן שעל הידיים שלי, ואמרתי לו ברוך:
אל תאיץ בילדים שלך לדבר. לוקח להם שנה אחת ללמוד איך לפתוח את הפה ולנו לוקח חיים שלמים לנסות, ללא הצלחה, לגרום להם לסגור אותו.
לא כולם הסכימו עם דבריי, אבל אמרתי בקול רם, " די סיימתי לדבר. זכות דיבור עוברת לדור הבא." צחוק של כולם חתם את דבריי
