רעד

הרעד אוחז קצות אצבעותיך כי הנוש מטושטש גם המצלמה רוקדת בשמחה, הבתים רוקדים. תודה רבה לך אריק היקר, שבוע טוב.

יש רגעים ששווה לנצור. ששווה להנציח תחת עדשת המצלמה. אך לא כל אחד יודע לעשות זאת. 

השיר הזה העביר לי את החוויה של האדם/הצלם המנסה למצוא את הפוקוס שלו, בפן האומנותי ולאו דווקא היומיומי. 

הצלחת להעביר אלי את הרטט הפנימי שלך כצלם המחפש להביא את הקול הפנימי שלו, כמו בשירה, כמו בכל אומנות אחרת. 

הגוף מטושטש, כמו מנוטרל באותם רגעים ורק האצבעות מגששות אחר הנקודה המדויקת להנציח את האובייקט מולך. 

האדם הוא לאו דווקא זה ה"נלכד" תחת עדשת המצלמה, לא במובן של הצמצם שלה, אלא בניסיון לראות מעבר. הריאליזם הוא לא המשמעותי אלא דווקא מעל-לו - הסוראליזם. 

ואז המצלמה מצליחה להפיח חיים גם בדומם, גם בבתים המרקדים להם לפתע. 

ובעיקר - חדוות היצירה מובעת כאן. אותה שמחה והתרגשות שלך כצלם. 

מאוד נהניתי מהקצרים האלה וכל מה שהם העבירו אלי.  

יש משהו בין הרעד לבין עוצמת האנרגיה היצירתית שפורצת, גם בזמן הצילום, שאצלי אינו "מכני", אלא מנסה ללכוד משהו.

תודה על שיר נפלא אין לדעת מה בעתיד שיהיה רק טוב  

אריק יקר,

שיר קצר ומיוחד, שבו הרעד הגופני הופך לחוויה חזותית כמעט סוריאליסטית. אהבתי את ההתפתחות בין קצות האצבעות הרועדות, הנוף המטושטש והיעלמותן של דמויות האדם, ועד למצלמה הרוקדת ולבתים הנעים בשמחה. יש כאן היפוך מסקרן: מה שמתחיל בתחושת אי־יציבות מקבל בסיום ממד של חירות, תנועה ואפילו עליצות. שלוש תמונות קצרות, מעט מילים, והרבה מקום לדמיון. יפה לראות כיצד אתה הופך רגע חולף של רעד לשיר שמטשטש את הגבול בין המציאות לבין האמנות. נהניתי!

בברכה

שמוליק

התחושות הן שעוברות כאן במילים. אפשר להרגיש עד כמה אתה מצלם מתוך אהבה, התרגשות, כאילו המוזה נחתה עליך והיא המכוונת את בחירת זוויות הצילום וכל מה שמתלווה לזה 

יפה שוררת - זמן של התרגשות בזמן הצילום.

כנראה  חפצת בדייקנות מושלמת.

אך האצבעות רועדות -מפאת הרצון להגיע  למצויינות.

 יום טוב ומבורך- שבוע מוצלח.

עת אתה אוחז במצלמתך

מנסה להתמקד בחדות

רעד הגוף וההתרגשות

רוחשים חיים

וחדוות היצירה מככבת

מיוחד הנשלח אריק :