קורנליה

השמונה במרץ אלפיים וחמש ושוב בשש-עשרה והשבע-עשרה  בדצמבר.

קורנליה.

[קצות הכנפיים נקטמים וכבר יש ערימה מכובדת,

אידיוט שפוי מרים גבה אבל

לא אכפת לנו ממנו].

אפשר להרגיש את הרוח דולפת דרך הקירות והדלתות רועדות מצחוק כשקורנליה נועלת אותן, כאילו יחזרו לחפש אותה.

פעם השיער שלה היה מסתדר יפה מאחורי האוזניים, והיא יכלה לראות את הלכלוך מכסה נמשים דוהים.

והיא כבר לא ממש זוכרת אם יש לה עיניים תחת השיער. קורנליה מטומטמת ונאחזת במה שכבר אי אפשר לראות.

אמא תמיד אמרה שקורנליה היא הבת שלא היתה לה, וקורנליה היתה עוצמת עיניים ומחכה למשהו טוב.

[הם נועלים אחריהם ואומרים שקורנליה משוגעת,

משאירים חלונות פעורים.

זה לא נורא, לפחות כאן לכולם קר יחד.

מפלצות אוהבות סדקים באור, היא אומרת לאף אחד,

מפלצות אוהבות-].

נוצות ושאריות כנפיים רודפות את הרוח החוצה ומתפוגגות, לקורנליה אין אופק.

היא צוחקת ומתנדנדת למטה ואחורה כמעט כמו ילדה אמיתית,  מחייכת לפיה כחולה קטומת כנפיים שלא תברח לה לעולם.