בן גוריון ינאם הערב...

תומס היה בן 8. רק לפני 3 חודשים חזר עם אמו סיון הגירה כושל לקנדה. זה לא הצליח. אימו ניסתה בכל כוחה לשרוד במקום, אבל כאם חד הורית זה לא הלך. בסוף נשברה וחזרה לארץ. תומס ילד רגיש. יש לו רק אמא אחת וזהו. תמיד היה צמוד אליה. ככה גדל. החיים לא קלים וגם אמא שלו צריכה להשתקם ולנסות שוב לעמוד על הרגליים. באותם השנים היה מקובל ששולחים את הילד לפנימיה.

ואת תומס היא שלחה למוסד באין ברירה ונקרע לה הלב, אבל זה היה כורח המציאות כנראה.

תומס שנא את המוסד. היה שם כל מה שלא ייצג גם את הבית החם וגם לא את התחנה האחרונה החמה שלו  - הבית בקנדה.

שוב יום ראשון בבוקר. הדוד שעובד על הקו עם אוטו תנובה גדול לוקח אותו טרמפ למקום ההוא.

תומס ילד שקט ומקבל את הדין. מתיישב באוטו הגדול. מוט ההלוכים של הנהג, הצמוד גם למושבו של תומס נראה מאיים וענק. חוב לעצמו: כמה כוח צריך בשביל לתמרן אותו.

תומס שותק. ילד עצוב. ככל שהמכונית נוסעת לה בשולי המורדות של זכרון יעקב, הוא יודע שהמוסד המאוס מתקרב.

"אתה רואה ילד? רואה את ההר הזה, כשהייתי בגולני טיפסנו אותו בריצה עם נשק ביד ושקים על הגב" אומר הדוד לתומס. תומס מביט , סוקר את העליה ומתרשם. מביט שוב בהערכה ומעריץ את הדוד.

"יש לך כסף?  לקנות לך משהו לפני שנגיע"?   תומס ממש לא היה מעונין.

והוא מנסה שוב: " אומרים שבן גוריון ידבר הערב ברדיו, איזה איש חשוב"!

מתקרבים.

ומתקרבים.

הגענו. הדוד עוצר בשולי דרך העפר. כמה אבק ??

והנה המכונית עוצרת וחייבים לרדת . תומס היה נשאר במכונית הזו עוד ועוד רק לא לצאת לכוון המוסד.

תומס מקבל נשיקה, לוקח את התיק יורד וטורק את הדלת הכבדה בקושי רב. המכונית מתרחקת ומתרחקת.

הוא נשאר לבד.

מסביב שקט ודממה. קיץ בישראל. סביב שדות  עם ערבוב של קוצים יבשים, סברס ועוד.מסביב דממת מוות. רוח מעצבנת שורקת.

תומס על סף הבכי. רוצה הביתה אבל רגיל שלא עושים מהומות. הולכים בתלם. ככה זה.

אמא בטח עסוקה ויש לה טרדות מספיקות.

כמה שתומס שונא את המקום הזה, מה לא היה נותן רק לחזור לקנדה.  הוא עומד בתחנה ואין איש בסביבה. מאד שקט. רק איזה זבוב טורדני מציק ללא הפסק.

הלב של הילד נקרע. באין ברירה הוא מניע את עצמו ומתחיל ללכת. מתקרב לשער.

מדריך תימני לבוש בגדי חאקי וכובע טמבל , מברך אותו לשלום עם חיוך גדול. "ברוך בואך למוסד"...

תומס מהנהן בראשו  ועולה בשביל המוביל לביתו החדש. בדרך בוקע מאיזה חלון להיט איום ונורא שממש זר לו..~~~ סובי סובי ממטרה..~ ~ ~ ~

הוא סוחב עצמו לחדר, פותח את הדלת החורקת עם הרשת הקרועה, ומתיישב על המיטה.

לא מדבר.

קשה לחזור מהחופשה.

בחדר עוד ילד שיושב בפינה . הילד ההוא יושב וראשו בין כפות ידיו. בכי חרישי.

המוסד לעליית הנוער.

טראומה.