"תשובות מעבדה "

"כשהרגשתי איך אני נסחף לתוך השפתיים שלה,  לתוך החיוך שלה, לתוך הפה הקטן והיפה הזה שלה.

 אכככככ נמס בי כל איבר בגוף)אחד התרומם לו) העיניים שלה, מביטות בי במבט חתולי מתפנק, בתולי אך בהסוואתו זנותי , האף הקטן המצונן הזה שמושך את כל הנוזלים לתעלות, אויי היא כ"כ מדברת ואני כ"כ מת לטרוף אותה, לנשוך ולנשק אותה, ללקק אותה ולהשתגל איתה, לצחוק איתה ולגנוח מעלייה, לשמוע את האנקות שלה שהיא גומרת בתוכי....

"אז המורה הזאת אומרת לי: "יעלי תעופי מהכיתה עד להודעה חדשה" אני אומרת לך היא פשוט שונאת אותי!!!!"

אפצ'י,  היא מעיפה עליי ניתזים של רוק שהייתי מוכן גם לטעום אותו. כ"כ רציתי אותה שלא עניין אותי המורה המזוינת שלה, או המצב הפיננסי שלה, או אם האבא העשיר המזדרגג שלה מזיין את העוזרת רק רציתי להכניס את הזין שלי לשמלה האדומה והקטנה שלה ולגמור בתוכה כמו שבחיים לא גמרתי...

היא הייתה הפנטזיה של חיי, מחייכת אלי מתוך הריסים המלאכותיות, הבובתיות האלה שלה, מאוננת לי בשפתיים מכווצות בזמן שהיא מעגלת כך את המילים שלה שהיא מספרת לי מה עבר עלייה במכללה הצפונבונית שלה,ממש מרגש אותי עד כדיי שאני זוכר כל משפט ואפצ'י בין לבין בסיפורה רצוף הדרמה.

"חמוד שלי אתה מקשיב לי...?"  היא שואלת מחייכת  אליי מלטפת את כף ידי.

תזייני אותי כלבה!!!

אני צורח במבטי אליה.

 מבט מלא ערגה.

כך זה נמשך שעה עד שקפצתי עליה.

היא ידעה שאני לא מקשיב לה , היא ידעה שבזמן שהיא מספרת מה עובר עלייה ובאיזה הפסקה היא מעשנת פרלמנט או אוכלת לחם בריאות עם חסה ואבוקדו, או עושה פלרטוטים לשאר המהופנטים עלייה במכללה אני רק רוקם את דרכי המניפולטיבית להשתחל לתחתונים הילדותיים שלה.

היא עשתה את זה כמו שאף אישה אחרת לפניה ואחריה לא ידעו. כאילו היה לה צופן משלה בכדיי לשחרר ממני כמות של הורמונים כאלה.

זה היה יוצא לה בטבעיות חלק ממנה.

היא התגרתה בי... בי בעיקר. אני יודע.

קפצתי עלייה.

בין הפסקת אוכל לסגרייה ולמחזרים פשוט תקעתי את הלשון הארוכה שלי בפה שלה וכך היה הסקס הראשון שלי ושל יעלי.

הזיון שהרס לי את החיים.

הזיון שכל בוקר השאיר לי טעם טוב בזיכרונו משאיר לי עכשיו ימים אחדים וספורים לקראת המוות המתקרב שלי.

היא. יעלי הזונה התמימה שידעה להעמיד לכולם את הזין עד שכאב להם שנה רק במחשבה.

היא זאת שנתנה לי לגעת ביקום ונתנה לי לגעת בחיים ובמוות בנשימה אחת.

לא היא לא ידעה .

בוקר יום שבת פותח עם צ'ילום  מכתב משולשל לי מתחת לדלת עץ הרעועה שלי בדירתי הקטנה בת"א.

 בטח ירוחם הזה, בעל הבית, שולח לי לשלם את שכ"ד החודשי שמתקרב, אני בקושי מתכופף, בקושי פותח את עיניי לגמרי, משפשף את ישבני מרים את המעטפה, הופך את המכתב כלפיי פנים רואה את הכינוי שלי על גביו שבטוח ירוחם לא מכיר אותו רק מעטים מהעבר.. אבל מה לי ולמכתבים חוץ מירוחם שמציק חודש בחודשו, מפחד לגשת אליי פנים מול פנים.

"לנדי(נדב) ....

בשבילך .

ממני, יעלי."

יעלי? עכשיו פתחתי לגמרי את עיניי.

משפשף אותם פותח את המכתב...

אני רואה דף ענק, תשובות מעבדה.

"יעלי גולדברג בדיקות HIV"

אני רואה כל מיני בדיקות סדרתיות ממש קלסר האישה הביאה לי אני לא שייכתי כלום, כמעט ושכחתי את הסקס הקוסמי שהיה לפניי שנתיים. אני כבר הספקתי לחזור מאוסטרליה ולחוות הרבה  ערבים של סקס קוסמי עם המטורפות שיש שם. שכחתי כמעט לא לגמרי, כמעט.

"חיובי , חיובי, חיובי..." זה מה שאני רואה.

בוקר יום שבת אני אחריי מסיבה. היא נוחתת לי בביתי עם מכתב ותוצאות מעבדה מחורבנות שמסמלות את סוף עידן חייה.

עצוב... מסכנה האישה.

אבל אייך לעזאזל היא יודעת איפה אני גר וואו עברו שנתיים לא יותר? לא זוכר לא ספרתי.

אני מדפדף באותם דפים מעיין מרפרף משפשף את העיניים לוקח עוד שאכטה מהצ'ילום של אוסטרליה, דף אחרון זהו כתב ידה אני משער, לא של איזה רופא.

"נדי שלי....

עבר המון זמן קרוב ל3 שנים..(נשים אף פעם לא טועות בזמנים עכשיו אני סגור על עצמי 3 שנים לא התראינו....טוב.. נו)

אלו הבדיקות שלי.הבדיקות שלך.

מצטערת...

עם המון אהבה, סליחה על העוול.

יעלי..."

הצ'ילום עדיין היה בפי אם האינסטינקט שלי לא היה מזכיר לי שאני צריך לנשום אוויר ולא רעל כי שאבתי מספיק ועוד רגע אני נחנק לא הייתי מוציא אותו.

בדיעבד אני כבר עם רגל אחת בקבר.

לא. זה לא יכול לקרות לי..!.

שניות ספורות וכל מה שנקרה בדרכי נשבר ונהרס השכנים צרחו ואני צרחתי, בכיתי, קיללתי את הבת זונה שעשתה לי עיניים ועל הזין הזה שלי שאף פעם לא ידע שובע ועל השכל המטומטם שלי שלא אמר לי להשתמש בקונדום כי אני לא יודע עם כמה היא הייתה לפניי.

בכיתי כמה שבכיתי. כל עולמי חרב עליי, שברתי את הטלוויזיה, צרחתי עד שנהייתי צרוד, כל חיי עברו לנגד עיניי כמו סרט מצויר.

רציתי להתאבד, באמת רציתי. הייתי ממש על סף התאבדות. כל דבר באותם רגעים נראה חסר תכלית  ונמוג מבחינתי.

החיים נהיו לי שחורים...

מישהו מקיש בדלת.

נקישה רעה, עצבנית, בקושי שמעתי אותה עם כל הבכי שלי...

"נדי? נדי?"

"שמעתי את הקריאה כמתוך חלום ,  מתוך סהרוריות ששקעתי בה, כמו בועה שצללתי לתוכה ואף אחד לא יכול לחדור אליה,  לא רציתי גם.

"נדי, נו בייבי תפתח...."  קולה כבר קיבל טונים צורמניים, זאת הייתה הארוסה שלי, שעוד מעט יתברר שגם חייה נהרסו כליל.

שהלכתי לכיוון הדלת סוחב את רגליי בכבדות, לא נושם, מביט בה..

יפה כמו מלאך.

ג'ני האוסטרלית שלי.

היא אפילו לא הביטה בי רק התפרצה אייך שפתחתי את הדלת עם מיליוני שקיות שמפוצצות באוכל ישר לכיוון המטבח.

אני סוגר אחריה.

"ג'יסס, מה לעזאזל קרה כאן?"  היא מביטה מסביבה, אח"כ בי, צורחת, נבהלת, ומה קרה לך?"

"פרצו לנו נכון?"  היא שואלת. תוך כדיי מתקרבת אליי מביטה בעיניי הדומעות, בפניי האדומות. אני מביט בעיניה הכחולות ומחבק אותה כ"כ חזק עד שזה הרגיש כאילו אני מתכוון לחנוק אותה בעצם , ולא לחבק אבל הייתי צריך להרגיש אותה הכי קרוב מאי פעם.

"אני כ"כ אוהב אותך ואני כ"כ מצטער , אוהב אותך יותר מהחיים עצמם, פשוט אוהב אותך, אשת חיי את." אני אומר לה מעבר לכתפה ובוכה . בוכה כמו שמעולם לא בכיתי.

היא בוכה גם, בלי לדעת עוד כמה היא תבכה שתשמע את מה שיש לי לומר. אבל היא ממשיכה לבכות בלי שום סיבה.

היא פשוט בוכה בגלל שהיא שומעת אותי.

"נדי? מה קרה? אז מה אם פרצו זו לא סיבה שיהיה לך רע ככה, כלום לא קרה, אתה יודע נתגבר. כל השכונה בזמן האחרון מקבלת פריצות קלאסיות אצלנו רק שברו, חוץ מזה שאין כ"כ מה לגנוב חוץ מהצ'ילום שהוא היחיד שיקר ערך.."

אני מתרומם ממנה,  מנגב את דמעותיה ומביט בה כמו שמעולם לא הבטתי בה.

"יש לי איידס, ג'ני, יש לי איידס, היום הודיעו לי. אני הולך למות, וגם את.." אני אומר לה בטון אחיד, קר ורועד.

היא מביטה בי בעיניה  הכחולות, לא מרפרפת, מבטה שקע בעיניי זה היה הרגע הכי ארוך בחיי. לספר לאדם הכי יקר בחיי על ימיו הספורים בגללי, אני אחראי על החיים שלה, יעלי הזונה הייתה "אחראית" על חיי, שרשרת של סקס לא בטוח.

אף אחד לא אחראי על אף אחד, זה רק במטפורה, כל אחד אחראי על המעשים שלו.

אבל היא הביטה בי ממושכות כמו נצח, מבטה היה רך ומלטף, חשבתי שהיא תצא או שתיקח איזה חפץ חד (מה שהכי קרוב אליה באותם רגעים, המטבח או האמבטיה) ותחתוך אותי על מה שעוללתי לה, אבל היא הביטה בי במבט האוהב שלה ואמרה: אם כבר חולים ומתים? לפחות נמות ביחד. אנחנו חבילה אחת. אין על מה לבכות, אין לנו מה לעשות." היא אומרת קולה מחזיק יציבות שנשברת משניה לשנייה. אני מביט בה דומעת בשקט  אוהבת את החיים, מתה בשביל....

לא, לא ידעתי למה בכיתי, למה שברתי , למה צרחתי, בגלל תשובות המעבדה של יעלי. אני אפילו לא עשיתי בדיקה וכבר חתמתי את גורלי אולי אני בכלל לא חולה, אולי ג'ני בכלל לא חולה היא בעצמה, פשוט זה היה נראה שהכנו את עצמנו למוות מתקדם.

"בואי, הולכים לעשות בדיקה....בואי, " אני אומר בקול החלטי חזק, מתחזק מרגע לרגע אני חייב להחזיק את שנינו אסור לנו להישבר משהו בי צורח. אסור לך!!! אסור לך!

"עוד היום קמתי מוקדם , הלכתי לעשות קניות, בשביל ארוחת ערב, בגלל שיש לי בשורות לספר לך, קניתי אפילו את היין שלנו ששתינו בפעם הראשונה שנפגשנו, שהתאהבנו, ופתאום, פתאום אתה מספר לי שעכשיו שלושתנו הולכים למות... " היא מתייפחת , תופסת את ראשה בין ידיה ונקרעת בבכי."

 אני עומד קפוא מולה, "שלושתנו"?  אני חוזר אחריה... ליבי נשבר בקרבי והתמלא הפתעה בו זמנית. אושר עילאי הציף אותי.

 "בואי אליי"   מחבק אותה מנשק את ביטנה.

"אנחנו נחיה, זו סתם השערה.  בואי, בשביל הילד הזה שווה לחיות יותר "  מנשק אותה בכל הגוף מדגדג ומצחיק אותה היא בוכה וצוחקת ביחד.

 אז אותו רופא שנראה לי ולג'ני באותם רגעים כמו אלהים  לבן וטהור(אלו היו בסה"כ המדים שלו..) שואב מאיתנו דם לתוך מבחנות זכוכית מפחידות ושלח אותנו.

3  חודשים של המתנה לחיים או למוות.

 ג'ני בסוף חודש השני.

והתשובות שוב התגלגלו להם מתחת לדלת העץ הרעועה בדיוק כמו הבשורות המרעישות והכואבות של בדיקות המעבדה של יעלי.

שנינו שצפינו ולא שכחנו ולא איבדנו רגע של תקווה רצים למשטח הרצפה זוחלים על הרצפה קורעים את  המעטפה.

מביטים אחד בעיניי השני.

אני פותח את המעטפה, את בדיקות המעבדה רועד קולי שומע את רשרוש הדף המקופל כמו מנגינת סוף חיי.

פותח רואה שטויות ומספרים אותיות מוזרות מחפש את החיובי או השלילי.

דף שני נו...

נגטיב....נגטיב... נגטיב... האותיות האלו ירצדו במוחי כל חיי... 40 ש"ח שחוסכים לך דאגות מסוג כזה, 40 ש"ח שמחזיקים בהם את תשובות המעבדה של חייך, הכי קרוב ללב.

צהלנו והשתוללנו והכי חשוב זה שהבנתי.

עד כמה יכול להיות צעד אחד פשוט כרוך בכ"כ הרבה חיים שלמים.

ששום סקס, ושום שמלה אדומה, או ריסים בובתיים לא שווים."