יצירות אחרונות
כן צועד לבדו (0 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -18/11/2026 20:28
צביקה ס' (1 תגובות)
אדם אמיר-לב /שירים -18/11/2026 19:09
מחשבות שקטות (1 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -18/11/2026 18:45
לִמְצֹא אֶת עַצְמִי מֵחָדָשׁ (4 תגובות)
אביה /שירים -18/11/2026 18:31
אין עם מי לדבר (4 תגובות)
ZR /שירים -18/11/2026 15:49
קבלת חוסר השלמות (7 תגובות)
**לנה** /שירים -18/11/2026 15:36
עלילותיי חבר לי חרוז ובואו לכרוז (6 תגובות)
דינה קגן /סיפורים -18/11/2026 11:41
פיל (14 תגובות)
גלי צבי-ויס /שירים -18/11/2026 06:36
לֹא לְהַרְפּוֹת🌹🌹🌹 (18 תגובות)
שמואל כהן /שירים -18/11/2026 05:31
סיפורים
הליצן שבכה מאושר🌹🌹🌹הליצן שבכה מאושר / ש. כהן
בכל בוקר, קצת אחרי השעה תשע, היה נשמע במסדרונות מחלקת הילדים צליל של פעמונים קטנים. הילדים כבר הכירו אותו. הם ידעו שהוא מתקרב, וכמה מהם אפילו היו מציצים מבעד לדלתות חדריהם כדי לראות אם הוא כבר מגיע. זה היה הליצן הרפואי, ששמו היה פופו. פופו היה ליצן קצת שונה. היו לו נעליים אדומות ענקיות, אף עגול בצבע אדום, כובע מצחיק עם פרח שהשפריץ מים, וכיסים מלאים בהפתעות. אבל המתנה הגדולה ביותר שלו לא הייתה מה שהסתיר בכיסיו, אלא מה שהביא בלבו. הוא ידע להפוך דמעה לחיוך, כאב לרגע של צחוק ופחד לתקווה קטנה. בכל בוקר היה נכנס לחדרי הילדים, אחד אחרי השני. הוא היה מנפח בלונים בצורת כלבים, מספר בדיחות שאפילו הוא עצמו לא תמיד הבין, עושה קסמים קטנים ומעמיד פנים שהוא מחפש את המשקפיים שלו, אף על פי שהיו מונחים על ראשו. אבל מכל הילדים במחלקה היה ילד אחד שפופו אהב במיוחד. קראו לו אורי. אורי היה ילד קטן, בן שש, שאושפז בבית החולים במשך תקופה ארוכה. רוב היום שכב במיטתו, מחובר למכשירים, ולעיתים קרובות התגעגע הביתה, לאמא, לאבא ולצעצועים שחיכו לו בחדר. אבל בכל פעם שפופו היה פותח את הדלת, פניו של אורי היו מאירות. ״פופו! פופו הגיע!״ היה קורא בהתלהבות. ״מי זה פופו?״ היה שואל הליצן ומעמיד פנים שהוא נעלב. ״אני בכלל ראש ממשלת הבלונים!״ אורי היה מתפקע מצחוק. לפעמים פופו היה יושב לצדו ומספר לו סיפורים על ארצות רחוקות, על פילים שעפים, על דגים שמדברים ועל ארנבים שמפחדים מגזרים. ״כשתבריא,״ הבטיח לו יום אחד, ״ניסע ביחד מסביב לעולם. אני אביא את האף האדום, ואתה תהיה הקפטן של האונייה.״ ״ואני אוכל להיות הקפטן גם אם אני קטן?״ שאל אורי. ״דווקא בגלל שאתה קטן!״ השיב פופו. ״לקפטנים קטנים יש לב גדול במיוחד.״ הימים חלפו. אורי התחזק בהדרגה, עד שיום אחד הגיע הרגע המיוחל. הרופאים הודיעו שאפשר לשחרר אותו הביתה. בבוקר האחרון נכנס פופו לחדרו ובידיו בלון גדול בצורת לב. ״זה בשבילך, קפטן אורי. שלא תשכח אותי.״ אורי חיבק אותו בחוזקה. ״אני לא אשכח אותך אף פעם, פופו. כשתהיה חולה, אני אבוא לבקר אותך.״ פופו צחק. ״ליצנים לא חולים, ילד. אנחנו עשויים מגומי!״ הם נפרדו בחיבוק ארוך. עברו כמה חודשים. בוקר אחד, בדרכו לבית החולים, היה פופו מעורב בתאונת דרכים קשה. מכונית אחרת התנגשה ברכבו, והוא נפצע ואושפז בבית החולים. הפעם לא היו נעליים אדומות, לא בלונים ולא פעמונים. פופו שכב במיטה, רגלו חבושה, ידו נתונה בגבס, ופניו היו עצובות. הוא התקשה להשלים עם העובדה שהוא, שתמיד עודד אחרים, הפך בעצמו למי שזקוק לעידוד. הימים עברו לאט. הוא התגעגע לילדים, לצחוק שלהם, למסדרונות המחלקה ולרגעים הקטנים שבהם הצליח להשכיח את הכאב של מישהו אחר. יום אחד, בשעות אחר הצהריים, נשמעה נקישה בדלת חדרו. ״אפשר להיכנס?״ שאל קול קטן ומוכר. פופו הרים את ראשו. בפתח עמד ילד קטן, מחזיק בלון אדום ביד אחת וזר פרחים ביד השנייה. זה היה אורי. ״פופו!״ קרא הילד ורץ אליו בזהירות. הליצן הביט בו, ונדמה היה לו לרגע שהוא חולם. ״אורי? מה אתה עושה כאן?״ ״באתי לבקר אותך,״ השיב אורי בפשטות. ״הבטחתי לך שאם תהיה חולה, אני אבוא. אז באתי.״ אורי הניח את הפרחים על השידה, התקרב למיטה והוציא מכיסו אף אדום קטן. ״חשבתי שאתה צריך קצת צחוק,״ אמר. ״אמא אמרה לי שאתה לא מרגיש טוב.״ פופו ניסה לחייך, אבל עיניו התמלאו דמעות. ״למה אתה בוכה?״ שאל אורי בדאגה. ״כי…״ לחש פופו, ״במשך כל השנים חשבתי שאני זה שמביא שמחה לילדים. והיום גיליתי שגם ילד קטן יכול להביא שמחה גדולה למישהו אחר.״ אורי טיפס בזהירות על הכיסא שליד המיטה, חבש את האף האדום והחל לעשות פרצופים מצחיקים. ״תראה, פופו, עכשיו אני הליצן ואתה הילד החולה!״ פופו פרץ בצחוק. צחוק אמיתי, מתגלגל, כזה שלא נשמע בחדר כבר ימים רבים. ואז אורי התקרב אליו ולחש: ״אתה יודע, פופו? כשאני הייתי בבית החולים, תמיד חיכיתי לבוקר, כי ידעתי שאתה תבוא. עכשיו אני רוצה שתדע שגם לך יש למה לחכות. אני אבוא שוב.״ פופו אחז בידו הקטנה של אורי. באותו רגע הבין משהו שלא לימדו אותו בשום בית ספר לליצנות רפואית: לפעמים החיוך שאתה מעניק למישהו ממשיך לחיות בלבו הרבה אחרי שעזבת את החדר. ולפעמים, ביום שבו אתה זקוק לו יותר מכול, הוא חוזר אליך בדמותו של ילד קטן. מאותו יום אורי הגיע לבקר את פופו בכל שבוע. בכל ביקור הביא איתו הפתעה אחרת: ציור, בלון, בדיחה חדשה או סיפור שהמציא בעצמו. ובכל פעם שפופו הרגיש כאב או עצב, היה אורי אומר לו: ״אל תדאג, פופו. גם ליצנים צריכים לפעמים שמישהו יצחיק אותם.״ כעבור זמן מה החלים פופו וחזר לעבודתו במחלקת הילדים. בבוקר הראשון שבו נכנס שוב למחלקה, לבש את הבגדים הצבעוניים, נעל את הנעליים האדומות וחבש את הכובע המצחיק. אבל הפעם, בכיס הקטן של מעילו, החזיק תמונה אחת. בתמונה נראו שני ליצנים: אחד גדול ואחד קטן. ומתחתיה כתב אורי בכתב ידו הילדותי: ״פופו לימד אותי איך לחייך כשעצוב. אני לימדתי אותו שגם כשהוא עצוב, יש מי שאוהב אותו.״ פופו הביט בתמונה, ניגב דמעה קטנה, צלצל בפעמונים ונכנס לחדר הראשון. כי הוא כבר ידע: שמחה אמיתית אינה דבר שאנחנו רק מעניקים לאחרים. היא דבר שחוזר אלינו, לפעמים דווקא מהמקום שממנו הכי פחות ציפינו. 17.11.26
הסיפור נכתב לפני שבועיים כשהנכד שלי שהה בבית חולים מאיר בכפר סבא. שם הופיע ליצן רפואי.
תגובות
גלי צבי-ויס
/
ליצנים לא חולים
/
17/11/2026 06:43
שמואל כהן
/
תודה גלי יקרה🌹🌹🌹
/
17/11/2026 08:20
גלי צבי-ויס
/
המשך יום קסום שמוליק יקר. ❤
/
17/11/2026 13:04
אביה
/
שמוליק יקר - אני עם דמעות בעיניים. איזה סיפור מפעים, רגיש וכתוב בצורה יוצאת מן הכלל. - מקסימים הליצנים הרפואיים כל כך הרבה שמחה ללב הם מביאים
/
17/11/2026 06:58
שמואל כהן
/
תודה אביה יקרה🌹🌹🌹
/
17/11/2026 08:23
דני זכריה
/
גם ליצנים צריכים לפעמים
/
17/11/2026 08:04
שמואל כהן
/
תודה דני היקר🌹🌹🌹
/
17/11/2026 08:24
דינה קגן
/
נפלא
/
17/11/2026 11:47
שמואל כהן
/
תודה דינה יקרה🌹🌹🌹
/
17/11/2026 12:23
אריק חבי"ף
/
סיפור מתוק מתוק, יפה יפה - תודה לך
/
17/11/2026 12:17
שמואל כהן
/
תודה אריק היקר🌹🌹🌹
/
17/11/2026 12:24
jakuper
/
ליצנות רפואית,
/
17/11/2026 15:10
שמואל כהן
/
תודה ג'קופר היקר🌹🌹🌹
/
17/11/2026 15:37
ZR
/
יופי שמוליק ובריאות לנכד ולכל הילדים במחלקה.
/
17/11/2026 15:23
שמואל כהן
/
תודה צביקה היקר🌹🌹🌹
/
17/11/2026 15:38
עליזה ארמן זאבי
/
סיפור אמיתי מהחיים ... מאד התרגשתי . בריאות מלאה לנכדך היקר ... לילה שקט ⭐🌜
/
17/11/2026 23:40
שמואל כהן
/
תודה עליזה יקרה🌹🌹🌹
/
18/11/2026 04:19
התחברותתגובתך נשמרה |