פרק חמישי – ההיעלמות
ביום הראשון עוד חשבו כולם שיואב פשוט לא הרגיש טוב.
הרי גם בעבר קרה שנעדר יום או יומיים.
אבל כשהגיע גם היום השלישי, והכיסא הקבוע שלו ליד שולחן הקפה נותר ריק, החלו הדאגות.
נועה הביטה שוב ושוב אל שער הכניסה.
בכל פעם שנפתח, קיוותה לראות את דמותו הגבוהה והרזה, את התיק הישן על כתפו ואת הספר התחוב מתחת לזרועו.
אבל הוא לא הופיע.
רן היה הראשון שאמר בקול את מה שכולם חשבו.
"זה לא מתאים לו."
עידו הנהן.
"יואב תמיד מודיע אם הוא לא מגיע."
מפקידת הקבלה קיבלו את מספר הטלפון שלו.
רן התקשר.
הטלפון היה כבוי.
עידו שלח הודעה.
לא התקבלה תשובה.
גם נועה כתבה לו.
רק שני משפטים:
"אנחנו דואגים לך. רק תכתוב שאתה בסדר."
שוב דממה.
כעבור יומיים החליטו השלושה לנסוע אל כתובתו.
הבניין היה ישן, ברחוב צדדי ושקט.
שכנה מבוגרת פתחה את הדלת.
"יואב?" חייכה בעצב.
"הוא בבית החולים."
שלושתם נבהלו.
"מה קרה?"
"אל תדאגו," אמרה. "לא הוא חולה."
"אחותו."
בדרך לבית החולים לא דיבר איש.
נועה החזיקה את המכתב שבתיקה.
רן נהג.
עידו הביט דרך החלון.
כל אחד מהם הרגיש לפתע כמה מעט ידע על האיש שישב איתם כמעט מדי בוקר במשך חמש שנים.
הם מצאו את יואב יושב במסדרון, בדיוק כפי שמצאו לפני שבועות אחדים את רן.
עייף.
לא מגולח.
עיניו טרוטות.
כשראה אותם קם מיד.
"מה אתם עושים כאן?"
"באנו לחפש אותך," אמרה נועה.
יואב חייך לראשונה זה ימים.
"לא רציתי להטריד אתכם."
רן כמעט כעס.
"אנחנו חברים."
יואב השפיל את מבטו.
"אני יודע."
לאט־לאט סיפר.
אחותו הצעירה, תמר, הייתה חולה במחלה כרונית מאז ילדותה.
בשנים האחרונות מצבה החמיר.
מאז שנועה נכנסה לחייו, הוא הרגיש לראשונה שיש מקום גם לחלומות שלו, אבל פחד לספר.
"לא רציתי שמישהי תרחם עליי," אמר בשקט.
"ולא רציתי שתחשבו שאני מסכן."
נועה התקרבה אליו.
"אני לא מרחמת עליך."
הוא הרים אליה את עיניו.
"אני מעריכה אותך."
תמר התעוררה באותו רגע.
הייתה לה אותה עדינות שהייתה לאחיה.
כשראתה את החבורה חייכה.
"אלה החברים מהבריכה?"
יואב הנהן.
"תמיד סיפרתי לך עליהם."
תמר צחקה.
"סיפרת בעיקר על..."
יואב השתעל קלות.
"די..."
"על נועה."
כל המבטים הופנו אליו.
פניו האדימו.
אפילו רן ועידו חייכו.
לראשונה נחשפה האמת הפשוטה:
יואב אהב את נועה הרבה לפני שהעז להודות בכך אפילו בפני עצמו.
בדרך חזרה לקאנטרי שררה שתיקה.
לבסוף עצר רן את המכונית בצד הדרך.
הוא הביט בשני חבריו.
"אני צריך להגיד משהו."
עידו ונועה הביטו בו.
"אני אוהב את נועה."
הוא נשם עמוק.
"אבל אני אוהב גם את שניכם."
עידו חייך בעצב.
"גם אני."
רן המשיך:
"אם נועה תבחר באחד מאיתנו, האחרים יצטרכו לכבד את זה."
עידו הושיט את ידו.
"מסכים."
יואב הביט בשתי הידיים המושטות אליו.
לאט־לאט הניח את ידו עליהן.
שלוש הידיים נסגרו זו על זו.
החברות ניצחה את התחרות.
אבל השאלה הגדולה עדיין נותרה פתוחה.
את מי תבחר נועה?
למחרת בבוקר חזרה השגרה לקאנטרי.
נועה סיימה את השחייה והתיישבה עם שלושת הגברים לשתות קפה.
היא הביטה בכל אחד מהם.
ברן שידע להגן ולהעניק ביטחון.
בעידו שהאיר כל מקום שאליו הגיע.
וביואב שידע לראות את הלב גם כשהוא מסתתר.
"יש לי משהו לומר לכם," אמרה לבסוף.
שלושתם השתתקו.
"אני מבקשת שמחר בערב תבואו כולכם לגן הבוטני."
"למה?" שאל עידו.
נועה חייכה.
"כי שם אספר לכם את ההחלטה שלי."
באותו לילה איש מארבעת האנשים לא הצליח להירדם.
למחרת, עם שקיעת השמש, יעמדו שלושה גברים מול אישה אחת.
אחד מהם יזכה באהבתה.
אבל גם השניים האחרים יגלו שהלב, למרות כאבו, יודע למצוא דרך אל האושר.
פרק אחרון מחר
