מיצעד-צבאי יוצא מראש ההר הצופה על העיר מיצפה. הרחק מכאן ממתינות נערות. למרות המרחק הגדול שמכאן לככר העיר, אני מצליח לצפות בהן מיסתופפות שם וברחובות הסמוכים, עומדות ומצפות. החיילים הצועדים לצידי מנסים לצפות לעבר הככר אך המרחק גדול והם אינם מבחינים בנערות. לחיילים הצועדים לצידי עדין לא ידוע כי בככר העיר המקושטת בפרחים עומדות נערות לבושות במיטב מחלצותיהן, מצפות לקבל את פנינו בתופים ובמחולות, נכונות לקבל את פני הגבורים השבים משדות קרב בתרועות צהלה. אנו פוסעים ומזמרים בכיוון העיר מיצפה, פוסעים עם שירה, שכמו הופכת לשאגות קרב, לעבר הככר שאל מול ארמונו של הקצין יפתח. בינתיים המרחק גדול. רק אני מסוגל לצפות במצטופפות בסך, בממתינות לפקודה לצאת במחול, כי עיני מטיבות לראות. ככל שנתקרב אנשי-צבא נוספים יצליחו לראות את הנערות. בין החיילים רק אני נכונתי ברוחק-ראות. יפתח הבחין בכושרי לצפות למרחקים ימים אחדים לאחר שצרף אותי לצבא האנשים הריקים וּמִנָּנִי ל"צופה" של צבאו.
"האנשים הריקים – אנשים חסרי כל". כך כינונו אנשי-גלעד כאשר התלקטנו מסביב ליפתח ועמו נימלטנו חפויי ראש ממקומותינו לשדמות ארץ-טוב שבהרי-ארם. כל נימלט ונסיבותיו לבריחה. שם חיינו כחבורת-הוללים, נודדים ממקום למקום, כשעל גבינו כל רכושנו ואהלינו, פושטים על חוות של עשירים, גוזלים מזון לצרכי מחייתנו ומן השלל אף חילקנו לניצרכים, ובתפילותינו, קוראים לאלוהי-ישראל שיחזירנו מגלותנו אל נחלות אבותינו שבארץ-גלעד.
הייתי נער כשהצטרפתי לאבי ונמלטנו מארץ-גלעד וחברנו לחבורת האנשים הריקים. בטרם נמלטנו, התייחסנו למעמד בעלי-המלאכה כי אבי היה סנדלר. הוא המשיך לעבוד במיקצועו בארץ טוב, דאג להנעיל את כל בני החבורה, וכך נמשך מעמדנו להיות נחות בהשוואה למעמדם של בניהם של בעלי חוות שמסיבות שונות הצטרפו ליפתח ובחבורת "האנשים הריקים" נחשבו לאצילים.
בחבורה נמצאו נערים נוספים בני גילי ואולם אני לא התרועעתי עמהם. את רב שעות היום הייתי מבלה במרחק צפיה מבת-יפתח, שהיתה צעירה ממני רק במעט ירחים. בעודה נערה רכת-ימים נהגה לשוטט בהרי-ארם לפעמים בודדה, לפעמים עם מורה באה-בשנים ולפעמים עם רעותיה, שהיו כלן בנות-אצילים. אותי מינה יפתח להיות לשומר- ראשה ולכן עקבתי אחריה ממרחק צפיה. במסעותיהן שָׂחוּ בספורי נפלאות שפשטו בין אצילי-העם על אלהי-ישראל בורא העולם, על אבות האומה הישראלית, אברהם, שהאל פקד עליו ללכת מארץ מולדתו ארם-נהריים לארץ-כנען, יצחק, שאביו עקד אותו על המיזבח ומלאך האלוהים פקד עליו לחדול, ויעקב, שבאהבתו לרחל עבד למענה שבע ועוד שבע שנים, על גלות-ישראל במצרים, על משה שהוציאנו מעבדות לחרות והוליך אותנו במדבר ארבעים שנה, ושבהר-סיני נתן לנו את תורת-האל ועל יהושע בן-נון שהכניסנו לארץ-ישראל, ארץ הבחירה ולשיחרורה לחם בגויים רבים. ואני האזנתי להן ולמדתי משיחותיהן. רחמיה של בת-יפתח נכמרו על בורותי והיא למדתני קרוא וכתוב, מה שכלל לא ידעתי עד לאותה עת ואף כיום איני מטיב לעשות.
"צבא האנשים הריקים" כך כינו הגלעדים את גדוד החיילים בו שֵׁרַתִּי, בשובנו עם יפתח לארץ-גלעד, שהיתה שקועה בביצת-דמים נוראה, להילחם בעמונים שהתכוונו לגרש את בני-גלעד מארצם. במלחמה הִכִּינו באויבינו מכות נמרצות והדפנו אותם כי לא הִמְתַּנו להתקפותיהם אלא נקטנו בפעולות-מנע. לחמנו מעטים נגד רבים. לרשותם היו פרשים וכרכרות-קרב רתומות לסוסים, וחייליהם חמושים בכידונים ובחניתות וחגורים באפודי-מגן. לנו היו רק קשתות, ענפי עצים ששמשו כחצים ואבני קלע. בזכות פעולות-מנע הצלחנו לגבור עליהם במרבית הקרבות. יפתח בטח בכישוריי, ראה בי לוחם מסור ואמיץ, סמך על נאמנותי, על כוחי ותושיתי ושלחני עם שולית-לוחם שהיה תחת פיקודי, אל מעבר לקו האויב, לריגול ולפעילות-מנע. היינו אני ושולית-הלוחם מסתובבים כשני תימהונים בארץ-עמון, בין חוות חקלאיות פורחות, מבלי לעורר חשש. כאשר כלה המזון בו הצטיידנו בצאתנו והרעב הציק לנו, כהרגלינו מן הימים שחיינו בארץ-טוב, פשטנו אל בתיהם של חוואי עמון ובנותיהם לא חסכו מאתנו מזון. בעורמה אף הצלחנו לשמוע מהן מתי והיכן יתכנסו הגברים-הלוחמים ויתארגנו לקרב. כשצפיתי ממרחקים בהתכנסות אנשי צבא-עמון, בהחבא התקרבנו לאותה קבוצה להטריד ולעורר מהומות בין חייליהם. השתדלנו לחסל את הסוסים והפרשים, לחבל בכרכרות-הקרב ולהוציאן מכושרן, וכך עיכבנו את פשיטותיהם לשטחנו. לאחר שזרענו מבוכה, שולית-הלוחם קל-רגליים אץ אל יפתח להזהירו מפני חיילים מבני-עמון המתכוננים לקרב, ואני נשארתי בודד בין העמונים, ממשיך לרגל ולהטריד, עד לשובו של השוליה.
מיצעד-הנצחון של צבאנו. חיילינו הדורים במיטב המדים, שלל שהופקע מצבא-עמון. נקישות קצובות של נעליים כבדות. תרועת חצוצרות. מיצהלות מנצחים. מראש ההר הצופה אל עבר העיר מיצפה אנו, חיילי צבא האנשים הריקים, צועדים זקופי ראש אל הכיכר שבפתח הארמון שבנה אבי-אביו של יפתח, אל הכיכר שלפני ארמונו של ראש כל יושבי-גלעד. הארמון המתנשא לגובה רב, עומד על גבעה שלמרגלותיה בתי-עיר נמוכים, בתים שנחרכו באש-העמונים ושגגותיהם ועצי גינותיהם נשרפו כמעט כליל בלהבות. למרות חללינו שנעזבו בשדות הקרב, גברו השמחה על העצבות והצפיות לעתיד טוב על החששות. אנו חולפים דרך שער-העיר ונושקים למזוזה. משער-העיר מרבית החיילים צופים בנערות העומדות בככר, ביפות התואר והמראה, והן לבושות בבגדים צבעוניים, עודות עדיי זהב וכסף וראשיהן עטורים בזרי פרחים. כלנו משתעשעים במחשבה על הנערות אשר בככר. אנו, שלחמנו בבני-עמון וגברנו עליהם למען שלימות הגלעד, נכספים לַגְּמוּל על סבלות המלחמה, משתוקקים לחטוף את בנות-גלעד, למען תהיינה לנו לנשים. עת רבה חיינו בין פגרים מעלי צחנה, מזיעים בשדות קטל, מתגוששים גבר עם גבר, אויב עם אויב, רחוקים מניחוחי-תמרוקים וחולמים על נערות רכות ואוהבות. עתה, משהשתכרנו למראה בנות-גלעד, כגברים אנו נזקקים לכבוש את הככר שבפתח הארמון ולקחת "שבי" את הנערות. האצילות - לבני האצילים שבינינו והנחותות - לבני מעמדִי.
דלת הארמון פתוחה לרווחה ובת-יפתח נצפית משקיפה מפנים הבית, עומדת קוממיות בצואר נטוי ובראש זקוף, עטופה בשמלה לבנה ומעוטרת בפרחים. רוחה מורמת מעם והיא מצפה לשובו של אביה המנצח משדות-הקרב בראש מיצעד-הנצחון. כמה יפה היתה בנעוריה בארץ-טוב, לכששוטטה בהרי-ארם ואני הייתי לה לשומר-ראש. עתה משנתבגרה עוד יותר נאים פניה. יפתה שבעתיים. עלמה-אשה על סף בשלותה. למרות המרחק הגדול שבינה לביני אני צופה בכל פיסה מגוף האשה הצעירה, משתוקק לגעת בה, להצמידה אל לבי לעדי-עד ולא להתנתק. יפתח מפקדי, הב לי את יד בתך. רק היא תהיה לי לאשה. לא תהיה לי כל אשה אחרת או פילגש על פניה. אהיה אב לנכדיך.
יפתח בנו של האציל גלעד הגלעדי הוא בן אשה-זונה. באמתלה זו אחיו, בני נשותיו החוקיות של גלעד, גרשוהו מנחלתו בארץ-אבותיו והוא ברח אל ארץ-טוב. כאשר נלחמו בני-עמון בישראל, בצר להם, הלכו זקני-גלעד לארץ-טוב ובקשו את יפתח בן-האצילים לשוב עמהם, להיות לקצין ולראש לכל יושבי-גלעד ולהילחם בבני-עמון.
יפתח צועד בראש מיצעד-הנצחון. עיניו כהו במקצת, אינן כפי שהיו בימי עלומיו, אינן כעיני פיקודיו הצעירים לוחמי צבא האנשים הריקים. במרחק מן הארמון בו אנו צועדים עכשו, הוא אינו רואה את בתו. אל תצאי לקראתו מדלת הארמון, היפה בבנות תבל. הסתתרי בפנים הבית, נערתי. אָבִי נדר את הנדר הבא לאדוני: "אם נתון תתן את בני-עמון בידי, והיה היוצא, אשר יצא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לקראתי, בשובי בשלום מבני-עמון, והיה לאדוני, וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה." עלינו על בני-עמון להלחם בם ואלוהים נתן אותם בידינו וְהִכִּינוּ אותם מכה גדולה מאוד ובני-עמון נכנעו מפנינו. אל תצאי לקראתנו בתופים ובמחולות, בת-יפתח. הסתגרי בחדריך. שלחי את אחת מחברותיך והיא תצא לקראתנו בתופים ובמחולות. עדין לא בקשתי את ידך מאביך ואינני יודע אם יאות לתתה לי. אף כי בור ועם-הארץ אנכי, אני מאמין שיאמצני לחיק משפחתו. תמיד העריך את כישורי האנושיים והצבאיים, ראה בי לוחם מסור, אמיץ ונאמן שצניעות וגאווה יש בו גם יחד, וסמך על כוחי ועל תושייתי.
כשאנו צועדים ליד הארמון אני צועק בקול רם "הסתתרי בת יפתח! הסתתרי! אין זה יאה כי אביך יצפה בך יוצאת לקראתו במחול מן המקום שבו את עומדת!" החיילים הצועדים לידי מסתכלים בי כאילו נטרפה עלי דעתי. אך הרעש גדול וקולי לא נשמע לאוזנייה. אני מסתכל בפניו של יפתח. על הפנים הללו מבע של גאוה ושימחה על הנצחון הגדול על בני-עמון - ולפתע - משתנה מראה הפנים. עננה שחורה על פני הקצין-המנצח מביעה כישלון וחרפה. הקצין גדול-הגוף עומד וקורע את בגדיו. אני שב ומסתכל אל הארמון ורואה בככר את בתו, שלפני רגע קט יצאה מדלת-הבית בתופים ובמחולות.
"מה לך אבי?" קולה של בת-יפתח מצטלצל בעודה מחוללת.
"אהה בתי! הכרע הכריעיתני, ואת היית בעוכרי. אהה בתי היחידה. אין לי מלבדך בן או בת. ואנכי פציתי פי אל אדני ולא אוכל לשוב". קולו של הקצין כה נשתנה מן הקול שהיטבתי להכיר. בקולו הרועם פיקד יפתח על כל אנשי צְבא האנשים הריקים, ועתה אין-אונים של יאוש בקולו, מהסס, מבקש רחמים. המפקד שעוד לפני רגעים אחדים שלט בקולו על ארץ-גלעד ועל ארץ-עמון, ברגע כמו הופך לעבד נושא-כלים.
הנסיכה חדלה מן המחול. היא מתקרבת לעברנו, נצמדת אל אביה הזועק מבכי, קושרת את בגדיו הקרועים ואני שומע אותה אומרת לו "אבי, פצית את פיך אל אדוני, עשה לי כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך אדוני נקמות מאויביך, מבני-עמון."
מיצעד-הנצחון בבת-אחת נבלם. קדרות ודממה נופלות על כל העיר מיצפה. תרועת החצוצרות ומיצהלות בני-העם נדמו, חרבות אצילי גלעד חדלו לשקשק, יללת המקוננות על חללי-המלחמה לא נשמעה, וצפורי-שמיים חדלו לצפצף וחדלו לפרוש כנף תחת שמי העיר. הבחורים אמיצי הלב שהכניעו את בני-עמון חדלו להקיש בנעליהם הכבדות. כלם נעצרים, עומדים דום כזקיפים, אבלים. כל אחד מגבורי החיל מהרהר בליבו כיצד יוכל להסב את הדברים כך שהקרבת בת-יפתח על המיזבח לא תקום ולא תהיה, כיצד יוכל לרכך את הקצין הקשוח לבל ימלא את החלטתו, כיצד יוכל למנוע את הקרבת הנסיכה. אסור לוותר, אסור לגדוע את חיי העלמה בשנים היפות ביותר שהחיים העניקו לה. רחש. הימרודו? היתנקשו בחיי השופט? היחסלו את מפקדם? הבחורים מתלחשים.
למגינת לבנו הנסיכה מצהירה דברים שאינם מתקבלים על דעתנו, דעת בחורים למודי-סכנות, שפעמים אין-ספור ראו את מלאך-המות רוכב על כתפיהם. היא אומרת לאביה את המלים הבאות, מילים שלא אהבנו, "יעשה לי הדבר הזה". ואחרי דקות אחדות, שכל אחת מהן נדמית כעידן, הנסיכה מבקשת, "הַרְפֵּה ממני שְנַיִם חֳדָשִׁים, ואלכה וירדתי על ההרים, ואבכה על בתולי, אנכי ורעותי". ואביה משיב לה "לכי!".
רעדה חולפת בגופי. אני צופה בפניהם של עמיתי הלוחמים שהכו בבני-עמון מֵעֲרוֹעֵר ועד בואך מִנִית, עשרים עיר ועד אָבֵל-כְּרָמִים, מכה גדולה מאד, ועיני אנשי-הצבא זולגות דמעות, ועיני גבורי-הקרבות אדומות מבכי וגרונותיהם חנוקים. הימלטו את העלמה?
בצאת חג-השבועות, בנשוב רוחות שרב מן המזרח, בת-יפתח ורעותיה משרכות דרכן על ההרים השוממים. שש נערות בנות אצילים מטפסות על גבעות-צחיחות ויורדות אל גיאיות ללקט עשבי-מאכל ולמצוא מי-שתיה בנקיקי-סלעים, לחקור דברי אל אכזר הצמא לקורבן-אדם. אלוהי-ישראל שָׁמַע לתפילתי וזכיתי להימנות בין השומרים. בחורים בודדים מצבא האנשים הריקים הוּשְׂמוּ לשמירה. כל בחור לפי מעלותיו יוצאות הדופן. בי בחר יפתח משום ראייתי הטובה. תפקידי היה לצפות ממרחקים בצעדי הנסיכה, ובעקבות כל צעד לצפות באם סכנה אורבת לה, ובעת סכנה לשגר את השוליה, חייל-נער קל רגליים הצמוד אלי, אל מחנה השומרים, להזעיקם.
בכל יום בשעת-צהריים הולכת בת-יפתח לטבול את גופה במי מעין חבוי בין סלעים ומוסתר מעין רואה. רק אני עם ראייה טובה שהאל העניק לי, ממרומי צוק מסוגל לצפות בה. למרות שהיא נמצאת עמוק עמוק בתוך העמק ואנכי מעלה מעלה בראש צוקים, אני משתוקק להתבודד איתה ואני משלח את השוליה אל צל-העצים, לנוח מלהט-השמש היוקדת. הוא נרדם במהרה ואני נשאר לבדי על ראש הצוק, צופה בחשאי בבת-יפתח המשחררת את רעמות שערותיה השחורות ומסירה מעליה את הבדים הכבדים, בד אחרי בד, ואט אט נחשׂפים חמוקי-גופה. תחילה נגלה לי צוארה המוארך והדק, והמראה נוסך בי שיכרון ואני מדמה כי אני נמצא מאחוריה, מתקרב אליה, מסיט את שערה הסמיך והארוך ושפתי נצמדות אל עורפה. אחר כך היא מסתובבת לעברי ואני משקיע את ראשי בין חזה מוסתר בבד רך וסנטר מעוגל, ולשוני מלקקת את מעטה צוארה. אחר כך נגלים לי כתפיים צרות מתעמקות מלפנים לאחור וגב מתרחב ברדתו בכיוון אגן-הירכיים. וממרומי הצוקים אני משלח את כפות ידי לעסות גב מתוח צח-עור, בשר-זרועות חלק ושזוף, נקי מכל רבב ומכל שומה, משווע ללטיפת יד של גבר אוהב. ואני מתחנן בפניה, התפשטי לחלוטין נסיכה, הראיני צמד שדיים. כמו נענית לבקשתי היא מסירה את כנף הבד שהסתיר את שדיה ועיני זועקות מחוריהן, שדי בוסר מעוצבים, שני שדיים תמימים שחלב עדין לא בא בם, ובמרומיהם שתי פיטמות טהורות שזועקות לשפתי תינוק. תינוק שלנו, נסיכתי. פרי אהבתך אלי ואהבתי אליך. בת-יפתח מַשִׁילָה את כל בגדיה וטובלת עצמה בבריכת המים. אחרי ששהתה שם דקות ארוכות והשתכשכה במים הזכים, היא עולה מן המעין וטיפות מים נושרות משערה המפוזר וגולשות על פני גופה כמנסות לגונן על מערומיה. ממרומי הצוק אני צופה בערוותה, ניקבה ניסתרת בין שערות שחורות. בפינה מוצלת היא שוכבת על גבה ופניה מופנים אל על. היא מסתכלת אל מרומי הצוק. עיניה פקוחות. האם היא מבחינה בי? אני משיל מעלי את כל מלבושַי, גופי ערום, נושא עליו כמו חותמות של קרבות ושל הזמן ואני משקיע אותו בשתי עיניה. האם צופה היא במערומי? אני רואה את גופה מתנועע כמי שלגמה נֶסֵך-אוהבים, בְּאֵלֶם רומז לגופי "בוא אלי!" על צוק הסלע אני מניח את גופי הערום ובטני ומערומי מתרפקים אל האבן הקשה. רק ראשי מרחף בין שמיים לארץ, מן הצוק קדימה, ועיני לא גורעות צפייה מערוות הנסיכה. ואני נימלא חיות וטוהר וגבורה באהבתי. נעשה קסם לגופי והאבן הקשה הופכת לבשר הנערה החם, וגופותינו מתלכדים. אני רוצה לבחון את גופי אם חי אנכי או מת, אם במציאות אנכי או בעולמות-אוב ואני דוקר את בשרי בענף-עץ במקומות רבים בגופי ומכאיב לעצמי. טיפות דם צצות על עורי. אני חי. זוהי מציאות. ואף-על-פי שאני במרומי הצוק והיא עמוק עמוק בתוך העמק, אני בועל את בת-יפתח ועמוק עמוק בתוך העמק גופה מתפתל בהנאה. בשעת הקץ אני תפילה לאל שתהא זו תחילתה של דרך. היא קמה לשטוף את גופה במי-המעין ובמרומי-הצוק אני מנגב עצמי ומתלבש במדי צבא בני-עמון המהודרים, כדי למצוא חן בעיני-אהובתי, כדי להיות ראוי לאהבתה. וניחוח הבעילה נשאר עימדי כל היום והלילה ומתחדש בשעת-צהריים של היום הבא.
יום אחד בשעת-צהריים חמה, כשהנסיכה שוכבת נינוחה בצל ליד המעיין, רגועה מן השלוה האופפת את העמק ומבטה אל השמיים השקטים והרחבים ללא גבול הפרושים מעליה ומעלי, ואנכי תחת שמש יוקדת שרוע על האבן במרומי-הצוקים וחש בשפיכה הקריבה לפרוץ, ראיתי נחש צפע ארסי זוחל עמוק עמוק בתוך העמק, בכיוון לנסיכה. לא נותר זמן וידעתי כי אם ממרומים אצעק להזהירה מפני הנחש המתקרב, היא לא תשמע. נחפזתי לקום ולכרוך את ערוותי בפיסת אריג שנמצאה עמדי ונִדַּרְדַּרְתִּי במורד התלול אל התהום, מקפץ מתבליט-סלע אחד לתבליט שמתחתיו. הגלישה היתה בחזקת סכנה מכיון שרבים מתבליטי הסלע שעליהם דילגתי התפוררו למגע רגלי. גם לא הספקתי לצַפּוֹת את רגלי בנעלים, קרסולי וכפות רגלי נתכסו בשריטות כואבות. "אל תדאגי נסיכתי. אינני צופה במערומיך," אמרתי לה כשכף רגלי דרכה על הרחבה בה שכבה אחרי הטבילה ועיני מופנות לצד. "באתי להצילך מפני הנחש". בידי הימנית תפסתיו בצוארו, סמוך לראשו, כך שלא יוכל לעקוץ אותי. הוא ניסה לשלח בי את ארסו ואני נחפזתי לנפץ את גולגלתו בסלע. למשמע החבטה הצטרפו אלינו רעותיה. הן הזדרזו לכסות את גוף הנסיכה ולכשהסבתי את ראשי לעברה, לא ראיתי אלא את הסמיכה שעליה ואת פניה מביעות אושר, וחיוך ענק של סבר-תודה אותו נטלתי עמדי אל מרומי הצוקים. מלים נלחשות בינה לביני "אני יודעת. אתה שומר-ראשי. לפעמים אני רואה אותך במרומי-הצוקים. שמרת עלי בעודי נערה. אתה תמשיך לשמור עלי". בשקיקה הקשבתי לדבריה ועניתי "אני נשבע!" לבי פועם ולא עלו מפי מילים נוספות לגלגל עימה שיחה.
שלוש פעמים ניסו אנשי בליעל מבני-עמון לנקום את כניעתם ליפתח ופשטו על ההרים השוממים בם השתרכו בת-יפתח ורעותיה. נסיונות הפושטים הסתיימו בחיסולם. ברם, לשיחרור העלמות נאלצנו לשוב ולחטפן מהבחורים-העמונים שכבר הספיקו לקחתן בשבי. למרות חשכת-הלילה, אנכי כ"צופה" הבחנתי בחבורת-העמונים השועטים לעבר העלמות בטרם בצעו את זממם, ומיד החשתי את השוליה להזעיק את השומרים האחרים. למרות תשוקתי לגאול אותה בעצמי ללא כל עזרה, להוכיח לנסיכה ולאביה כי רב כוחי לגונן עליה בשתי זרועותי, למרות שחשתי כי רגעי-שביה יהיו לה רגעי-אימה, ולמרות שחששתי כי בשעת-שביה יאונה לה רע, המתנתי לבוא השומרים האחרים כי ידעתי כי ללא עזרתם לא יצלח לי מעשה-השיחרור. אנכי הנני הזריז מבין חיילי צבא האנשים הריקים, ובשלושת הקרבות הללו זיכני האל לחטוף את הנסיכה משוביה ולשאתה בזרועותי למקום מיבטחים. אני לוחץ אותה אל גופי בלהט-תשוקתי, היא מעבירה זרוע אחת אל מעבר לצוארי ונאחזת בעורפי בכל כוחה. אנו חבוקים. את שנינו מכסה הזיעה ואני שומע את בת-יפתח לוחשת לאוזני "אתה לי שומר-ראש נאמן!" כך היא אמרה בפעם הראשונה, בשנייה ובשלישית ולא נמצאו לי מילים לענות לה. אלו היו הרגעים המאושרים בחיי, אהובתי נישאת בזרועותי, וביקום העוטה חשיכה-נוּגָה אור ענוג מהבהב בינינו, ואני יודע כי האל לא יוסיף לי רגעי-חדוה שכאלה. הדבר היפה ביותר ביקום מתרפק על גופי וניחוח בְּשָׂמֵיה עולה באפי. עיני האשה עצומות אבל עיני פקוחות. שפתי רועדות. שפתיה הדוקות, רחוקות משלי ואני מייחל כי תיצמדנה לשפתי. אלוהי-ישראל אני מתפלל אליך באדיקות כמו שהתפללתי למען חיי בעיתות-קרב. אנא הטה את ראש האשה לעברי כך ששפתיה תדבקנה לשפתי. אנא הרחק מאיתנו את מקום המיבטחים כדי שיתארך זמן דרכנו לשם.
הזמן לא יסוב לאחור. ויהי מקץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים לוהטים שטופי שמש, כל-כך קצרים, וַתָּשָב אל אביה, ויעש לה את נדרו אשר נדר. בראש ההר הצופה על העיר מיצפה בנה יפתח מיזבח גדול, ויערוך את העצים, ויעקוד את בתו, וישם אותה על המיזבח ממעל לעצים. וכל בני-גלעד מקיפים אותו מכל עבר לחזות במראה הנורא, נשים וגברים, זקנים וטף, אנשי-שררה, אכרים, בעלי-מלאכה, חיילים, והדיוטות גודשים את ההר, מיטלטלים, נאחזים ודוחפים זה את זה לִקְרוב אל המיזבח, להטיב לראות את הנעקדת ולגעת בה. כל בני-גלעד העלובים. כהן-גדול עב-בשר עוטה גלימה גדולה על בשרו בא מִשִּׁילֹה להעלותה לעולה. וישלח הכהן את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בת-יפתח. אני שועט אל המיזבח בין המוני בני-גלעד ובידי אייל וקולי שוֹוֵעַ אל עבר הכהן "אל תשלח ידך אל הנערה ואל תעש לה מאומה. הנה לך אייל. העלהו לעולה תחת בת-יפתח!" הכהן הגדול לא שעה לשועתי, ודם ללא-שעור פרץ מגרונה השסוף של הנסיכה ולא פסק מלזרום עד שכסה את כל הרי-הגלעד והגיע עד לנהר הגדול נהר-הירדן. ויאדימו מימיו.
חלף יום, שבוע, שנה, וכבר חלף יובל. השמש זרחה יום יום, השמיים לא נפלו והרים לא התמוטטו. ואנכי, מיום בו הועלתה לקורבן, מסתובב בהרים, צופה באותם שבילים בהם צָפִיתִי אחרי צעדיה, מְתַנֶּה לבת-יפתח הגלעדי יום אחר יום ולילה אחר לילה. איך אומר לה דברים שרק ליטוף יאה להם? ואני לא ידעתי אשה אחרת. ותהי חוק בישראל – מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לְתַנּוֹת לבת-יפתח הגלעדי, ארבעת ימים בשנה.
