יום אחד.

גם כשלא נשאר כלום].

חרכת וקצצת וסדקת, נקיקים נקיקים של כלום, צוקים של אוויר ואבק ותהומות בנאליות של ריק, מודגשות ברצינות תהומית על סף דרמטיות בזויה, כאילו החתמת באדום וקבעת "לא מאושרת".

נדמה לי שזה רודף אותך כמעט כמו שאת רודפת אותי, אחרת למה לך לשבת ולדבר עם עוד ילדה סדוקה, זה לא מועיל לאף אחד, כל המיתות האלה, ואמא ממלמלת לכי לישון כבר ואני מסננת אלייך, לכי לישון, תנוחי, תשתקי ותנשמי קצת, ואת צוחקת לי,

שכחת שלנשום זה לא באמת חשוב, ואני מחייכת חיוך קטן של מבוכה, באמת שכחתי, ועוצרת בנשימה אחת- להראות שלמדתי.

את צוחקת בטונים גבוהים ונמוכים וצלילים ארוכים ומתוקים כאילו זה נפלא לך ואני מכחילה בעונג, כמה את יפה כשאת צוחקת, ולפתע את עוצרת ושוב שדופה, חיוורת שקופה כרוח שפעם הכרתי ואיני מכירה עוד.

ואת קמה והולכת, שוב בלי שאבין לאן,

סתם ילדה סדוקה, מלמלת וטרקת את הדלת, ואני עוד יכולתי לשמוע אותך מסננת-

מוזנחת כזאת, חרוכה בקצוות.

9.11.05