ביום חורפי וגשום זה נאלצתי לנסוע למרכז הארץ. שלחו לי זימונים מהצבא לכנס חשוב, והנוכחות שלי בו תקבע את השנתיים הקרובות של חיי. קמתי בכבדות מהמיטה, מנסה לטעום שוב את אותו חלום מתוק, שכבר התפוגג לו עם צליל השעון המעורר. הקור מחוץ למיטה היה בלתי נסבל, שלא נדבר על רעש הגשם שמחוץ לבית. התבאסתי רק מהמחשבה על היום הצפוי לי, וניסיתי לשאוב מעט אנרגיה מהמחשבה שהכל חוויה בחיים.
בצעד אמיץ זרקתי מעלי את הפוך החם והתרוממתי מהמיטה. את הפג'ימה הנעימה הורדתי ושלפתי חזיה אקראית מהארון. התלבשתי במהירות הבזק, משתדלת להיראות נורמלית ככל האפשר. בלי עגילים, נוצות בשיער וחצאיות, היום הולכים על המראה הרגיל, מה לעשות. מילאתי תיק גב לבן בדברים החשובים, ויצאתי לתחנת האוטובוס שתקח אותי למחוז חפצי.
הגשם לא הפסיק לרדת, ונאלצתי להימעך בתוך התחנה הקטנה, עם כמה חיילים עייפים ושבוזים מיום ראשון בבוקר. האוטובוס לא אחר לבוא, והתיישבתי בספסל האחרון, מגלגלת את הצעיף הצבעוני לכדור ומנסה להפוך אותו לכרית. לא הצלחתי להרדם. אולי בגלל הקור, אולי בגלל החשש לקראת מה שהולך להיות, ואולי בגלל החייל החתיך שנרדם לידי. בחנתי אותו, נראה כל כך עייף. עוד חצי שנה גם אני אהיה כמוהו, לובשת מדים בכל יום, נוסעת הרחק מכאן אל עבר בסיס קריר. שקעתי במחשבות ולא שמתי לב כמה מהר עברה הדרך.
מצאתי את עצמי עומדת בתחנת אוטובוס על כביש ראשי. גשם חזק ומכוניות נוסעות מהר ומשפריצות מים מטונפים על העוברים ושבים. רציתי לקחת מונית, אוטובוס, קורקינט, משהו. אבל אף כלי תחבורה לא עצר, והייתי ספוגה במים וקפואה.
אמא לימדה אותי שאף פעם אסור להיכנס לפאניקה, וגם כשהמצב נראה רע, תמיד יש פתרון. ובכלל, בסרטים תמיד מראים שאנשים אומרים שהמצב לא יכול להתדרדר יותר, ואז יורד גשם. ואני כבר במילא הייתי מלאה במים, אז חייכתי לעצמי ונכנסתי לאיזשהו מרכז קניות קטן. סחטתי את עצמי וקניתי קפה גדול וחם. נותרו לי שעתיים חופשיות, והחלטתי לנצל אותן.
קניתי גרביים וייבשתי את עצמי כמה שאפשר. לקחתי מונית לקניון אחר, ושם קניתי דברים מגניבים כמו רדיו עמיד במים למקלחת. בכל זאת, יש דברים שמוכרים רק בעיר הגדולה. הגשם החל להחלש, והמצב כבר נראה היה טוב יותר. יצאתי לתחנת מוניות ותחקרתי נהג נחמד. הוא הסביר לי בדיוק איפה נמצא המקום אליו אני אמורה להגיע, ומה הדרך לרכבת. בסוף השיחה הוא חייך ואיחל לי בהצלחה. וכך הלכתי לכיוון אותו מקום, עמוסה במחשבות, פחדים אך בעיקר- תקווה.
התבקשתי להציג תעודת זהות ולעמוד בטור. מאחורי נעמד בחור גבוה, בלונדיני, קצת מתולתל. עיניו ירוקות-זהובות והוא רטוב קצת מהגשם. מתוך מאה בני הנוער שעמדו שם, הוא משך את מבטי. כל הזמן מצאתי תירוץ להסתובב אחורה, ופעם אחת הוא שאל אותי מאיפה אני. מסתבר שאנחנו גרים קרוב, כנראה שיש לי חוש לאתר את החברה שגרים בצפון.
נכנסתי להרצאות וקצת שכחתי ממנו. אלפי פיסות המידע שנזרקו באוויר, התקשו למצוא את מקומן בראשי. כל כך הרבה אינפורמציה צבאית בבת אחת. לפתע הבנתי שזה אמיתי, אין משחקים, אני באמת הולכת להיות חיילת, ואולי אפילו בתפקיד ממש רציני. הפנתי את מבטי לקצה השני של האולם, ועיני נחו עליו. הוא האזין לדברי המפקדים ונראה כל כך רציני. מה שהייתי עושה לו באותו רגע...
בתום היום מצאתי את דרכי לרכבת. רטובה קצת, קפואה, רעבה, עייפה, מפוחדת, מבולבלת, אבל עם חיוך קטן בלב. ראיתי אותו נכנס לתחנה וקיוויתי שנהיה על אותה רכבת. כנראה שמרפי ישן באותו יום, כי אכן עלינו על אותו קרון. הוא זרק לי חיוך קטן והמשיך הלאה בחיפוש לאחר מושב פנוי, שכן הרכבת היתה עמוסה לחלוטין. התיישבתי ליד אישה מנומנמת והתבאסתי לראות שיש מושב ריק מולי, אילו ידעתי....
שקעתי בפתירת תשבץ של עיתון הרכבת, עד ששמעתי קול מדבר אלי. "היה לי משעמם שם" אמר בחיוך מתנצל. חייכתי אליו בחזרה והצעתי לו לשבת במושב הריק שמולי. הוא פתח את העיתון הנוסף שהיה על השולחן הקטן והראה לי תמונה של סאדם מת. "אסור להם לפרסם כזאת תמונה..." אמרתי מזועזעת. "שטויות, מגיע לו..." הוא אמר בקלילות והעביר עמוד, שם אותה תמונה היתה מודפסת בגדול. "ומה דעתך על זה?" שאל אותי ופרס את העיתון בפני. "איכס! תסגור את זה!".
הוא סגר את העיתון והתחלנו לדבר. "אני איתמר... ואת?"
"רותם"
"נעים מאוד רותם!".
צחוקו וחיוכו כבשו אותי מיידית. בחור בעל שמחת חיים. סיפרתי לו על האוגר המנוח שלי, והוא סיפר לי על הגרבילים שהיו לו פעם ואכלו אחד את השני. "טוב טוב, אני לא אספר לך יותר על מוות..." אמר כשקלט את הבעת פני. השיחה זרמה בצורה יוצאת דופן. הרגשתי כל כך פתוחה איתו, וידעתי שהוא מבין אותי. לא סיננתי את הסיפורים, ופשוט זרמתי עם כיוון השיחה.
-"האוגר שלי... נקרא גוסטב" סיפרתי.
-"יש לי בן דוד שנקרא גוסטבו"
-"אתה ארגנטינאי..." חייכתי.
-"קצת, כן..." השפיל מבט.
-"גם אני מכירה גוסטבו אחד"
-"מאיפה?"
-"סתם... אתה לא רוצה לדעת..."
-"אני באמת לא רוצה..."
עד שהיינו צריכים להחליף רכבת. הוא קרא לי בקול רם בין כל האנשים שירדו בשביל שאני לא אלך לאיבוד. ואז כשעלינו, הוא פינה לי את הדרך שאני אעלה לפניו. ואני חשבתי שבחורים בני 18 לא יודעים להיות ג'נטלמנים. אך שם ברכבת כבר התפצלו דרכינו. חשבתי שעם הזמן הרכבת תתרוקן והוא ימצא אותי, אבל מסתבר שלא...
וכך הוא ירד בתחנה שלו, משאיר אותי עם סימן שאלה בלב.
