את פתח לו
הוא כה נואש, הוא יודע זאת. כוסו ריקה ממזל.
רגליו מדשדשות בחוסר תכלית ברחובות הגדושים, המוכרים עד זרא, תרות אחר מקום להטביע בו את אין האונים. בית מרגוע, בית בושת. כל דבר שיש בו בית.
אנשים נדחפים מולו, מאחוריו, לצידו. הוא נרתע מהם.
הוא רוצה להסתתר מעין הקצב, להיבלע בפיה השחור של השכחה.
דלתות כפולות נפתחות לפתע לצידו, וזוג שלוב זרוע פוסע משם והלאה. קולות הומים, רגועים עד קנאה, עולים מן המקום ההוא. הוא מרים את מבטו מעלה. מבחין בשלט הכתוב באותיות אדומות ומסולסלות. מרפא בקפה.
מקום טוב לסעודה אחרונה, כך עולה בדעתו.
הוא צועד פנימה בהיסוס, מודע למראהו - אף סולד, חזה שקוע ופה שאינו מסוגל לדבר. המחזה שנגלה לעיניו מוכר ושגור, אך אינו מועיל בכדי להפחית את הלמות ליבו ואת ידיו הלחות.
כל כך הרבה אנשים. נשענים לאחור בכסאותיהם, מדברים על הזה ועל ההוא, פרצי צחוק עולים מימין; ברכות יום הולדת חגיגיות מלוות בעוגה עם נר יחיד משמאל. ניחוח וניל מעורב בריח סיגריות ובירה. מלצרים נעים משולחן לשולחן כדבורים עמלניות. שקשוק סכינים ומזלגות כמוזיקת רקע.
הוא חוצה את הסף, תר אחר מקום פנוי. שם, בקצה, על יד החלון, ניצב שולחן ריק. הוא ממהר אליו, מועד על מכשולים בלתי נראים, חושש שייתפס. לצד השולחן כסא אחד בלבד - כמו הוכן במיוחד עבורו. מזל. הוא מתיישב, אנחת הקלה בוקעת מפיו.
מלצרית מופיעה מעליו כאילו הועלתה מאוב. בידה פנקס ופניה איפור שאינו נזקק לטיפוח.
ערב אור, היא אומרת. מה תרצה?
יובש לופת את גרונו כפלצור. משהו לשתות, הוא אומר. קפה.
ודאי וודאי, היא אומרת. הקפה שלנו הכי טוב בצד הזה של העיר. אולי גם משהו לאכול?
הוא נד בראשו לשלילה. קיבתו כשקית נייר מחוצה. היא מושכת בכתפיה וניגשת למטבח.
הוא משתדל שלא להביט סביבו. לא לראות חיים כלשהם המתקיימים פרט לאלו שלו. וכל שיש לו הוא - אף סולד, חזה שקוע ופה שאינו מסוגל לדבר.
המלצרית שבה עם ספל קפה גדול. אדים מהבילים מרחפים מעליו כערפל של שחר.
שיהיה במזל, היא מחייכת אליו ומניחה את הספל על תחתית.
הוא תוהה למה התכוונה. היא עוזבת.
קפה אחרון, הוא חושב. כפית סוכר, מים רותחים ופולי קפה כתושים - קינוח לשלושים שנות צייה.
הוא מרים את הספל. מפלבל בעיניו בפליאה. על שפת הספל הכחול בולט כתם ארגמני. אולי דם שנקרש. הוא מעביר אצבע על פני הכתם. לא בדיוק כתם... שני פסים באורך אגודל שנטבעו במאוזן על השפה. הוא מתבונן מקרוב יותר, ורואה כי אין זה אלא סימן של שפתון.
לרגע עולה בו תסכול אין אונים, למחשבה שאפילו סעודתו האחרונה מופרעת בידי העולם החיצון. אולם רגש אחר תופס את מקומו, כמתעורר מתרדמה ארוכה.
אצבעו מלטפת את תוואי השפתון. תחושה מוזרה מפכה בבטנו. הוא תוהה מי הותירה שם את חותמה. אשת עסקים טרודה, שקפצה לכאן לרגע לחטוף מנת קפאין בדרך ליום עמוס פעילות. צעירה ירוקת עיניים, בשמלת כתפיות דקה, שלגמה מספל זה בפגישתה הראשונה. קשישה שניסתה להחיות את נעוריה בתכשירי קוסמטיקה.
הקפה כבר מתקרר. הוא לא שת ליבו לכך. השפתון כמו מחייך אליו, מגרה אותו לרדת לפשרו. הוא לא יכול להתיק ממנו את מבטו.
הוא מקרב את שפתיו אל הסימן המבהיק, וכמדומה טרי (!) שיבש על הספל, ונושק אותו ברטט. תקווה אווילית, ילדותית. הפוך את הצפרדע. הער אותי מתרדמת המוות-החי הזה, הוא מתחנן דומם. טעם השפתון מתוק ורענן. מעורר בו מחשבות על צילם של אלונים עתיקים ועל העונג שבמשקה חם בליל פברואר. הוא מותיר את פיו לחוץ לשם. לא רוצה להרפות. לא רוצה לחשוב שמישהו אחר יטעם את השפתיים האלו.
לבסוף גומלת בליבו החלטה, והוא פונה לבצעה מיד, חושש שאם יעצור כדי לחשוב, יתפוגג אומץ ליבו כעשן.
הוא מביט סביב בגניבה, קם מכסאו בחופזה ונוטל עמו את הספל הכחול, ריסיו רועדים ורגליו מפרפרות.
על השולחן הוא מותיר כמה מטבעות - יתרת כספו. היכן השרותים, הוא שואל מלצר שחלף על פניו. הלה מצביע בעבורו, והוא מהנהן בתודה.
הוא פונה לשירותים, מעמיד פנים כאילו צרכיו מעיקים על מיעיו, וחומק החוצה דרך הדלת האחורית, משתאה למעשיו. הוא מביט לכאן ולכאן כפושע נמלט. מרוקן את תוכן הספל בפח אשפה סמוך.
הוא פונה בצעדים כבדים לחלקתו היחידה. דלת הכניסה מקבלת את פניו בחריקה זועפת. ספרים ישנים מעלים רקב על המדפים, התריסים מוגפים בלילה נצחי. המקרר מלא בארוחות מוכנות, המזווה - בתבלינים שטרם נפתחו. נורה בודדה מפיצה קרן ירח חיוורת בינות לדלת אמותיו.
הוא שוטף את הספל בכיור. אולי המים ימחו את השפתון? הוא נחרד לרגע. אבל לא. לאחר ששטפו, הוא מייבש אותו בקפידה, כפעוט בעריסתו. עיניו משתהות על שני הפסים האדומים. הוא נושק אותם שוב, והטעם מפעים כבראשונה. הוא רווה מתיקות ככל שיכול.
נחת רוח זו לא תאריך ימים, הוא יודע. גם טעם טוב מתקהה כחלוף הזמן, זיק של תשוקה הנגוז עד מהרה.
מחר אולי... אולי מחר...
הוא מתעורר באמצע הלילה, ליבו הולם כתוף, השמיכה מכסה את כל איבריו כעור שני. הוא חלם אדום. דבר מה אדום. הוא אינו יכול לזכור מה היה הדבר - רק שזה היה אדום, מתוק, וטוב.
הוא שולח יד לרצפה, למרגלות המיטה, שם הניח את הספל. חש בממשותו. הוא כאן. לא נשבר. לא נגנב. לא נעלם.
ולפתע נזכר בחלומו. הספל דיבר אליו. הוא תהה כיצד יכול הכלי לדבר, ואיך זה שהוא מבין אותו.
'באיזה שפה אתה מדבר?' הוא שאל. והספל ענה, 'בשתיהן'.
הספל אמר לו לקחת את הספרים הישנים ולדפדף בכולם עד שימצא את אור אחרון. הוא שאל מה בצע במעשה זה, אבל הספל היה סיביל שאין לערער על דבריה. ובטרם הספיק לחכוך בדבר, ניעור.
הוא קם אכול ספקות וחששות. ניגש בצעדים קטנים למדפים שהכילו אוצר בלום של ספרים. ספרי ילדים; ספרי משחק; מחזות, ביוגרפיות, לימודים, קרימינולוגיה, חלל, מוזיקה. הוא לא יכול לגעת בהם יותר. הם היו כעדות לועגת לדברים שאין הוא יכול לעשות, כהרים אליהם לא יוכל להעפיל. אך הוא לא היה מסוגל להיפטר מהם ממש כשם שאדם אינו יכול לכרות ביודעין את יד ימינו.
יד רועדת - לא ידו שלו, הוא היה סמוך ובטוח - פותחת אחד מהם באקראי. היה זה קובץ סיפורי מדע בדיוני. עיניו מחברות את הצורות השחורות הקטנות שבראש הדף, ופיו נע עם השורה שכבשה את הנער שהיה:
האיש האחרון על פני כדור הארץ ישב מאחורי השולחן, כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת.
ליבו הולם כהקדמה להתקף לב. הוא קורס על ברכיו. זו היתה השורה החזקה ביותר שקרא אי פעם. והוא עדיין מאמין בכוחן של מילים. בכוחן להרוס, לבנות, לשנות. מילים הן התשתית לכל. אבן יסוד, לחם חוק, תוצר השפתיים ומשמע האוזניים. אבל פיו שלו אינו מסוגל לדבר.
ומה בנוגע לידיו? עולה שאלה במוחו.
הוא שומט את הספר, ומביט בהן כמוצג מוזיאוני. אצבעותיו ארוכות וחיוורות, ציפורניו לא גזורות, מפרקיו גרומים כגפי חמור. האם תוכלנה הידיים לדבר? הוא לא סבור כך. לו לא יהיה דאוס אקס מכינה שיגאל אותו מייסוריו, רק הספל הארגמני, נחמה פורתא.
והוא שומע פתאום דפיקה - לא בדלת, אלא בידיו. עווית שמקפיצה אותו מעורו, כשם שנהוג לומר. משהו שוכן בגופו, דופק ומבקש לצאת החוצה. הוא מתיישב בהיסוס מאחורי שולחן הספרייה אכולת התולעים הנושנה, כבוחן התאמתה של חולצה למכנס. קורע דף נייר מעיתון מצהיב ומתפורר, ומתחיל לכתוב. תחילה בעיפרון, אחר כך בעט יבש כמעט, ולבסוף בציפורניו ואף בציפורני רגליו.
הוא אינו מודע למעשיו, ויחד עם זאת מחשבתו צלולה כיום בשלהי אוקטובר. הוא אינו יודע על מי או על מה הוא כותב, על עצמו, הילד שהיה או הקשיש שעוד יהיה. הוא חושב שהנה סוף כל סוף מצא את האומץ להמשיך מעבר לשורה הבאה; לגלות מה התרחש לאחר הדפיקה בדלת. הוא לוגם את ארוחותיו הנוזליות מהספל המחייך תוך כדי עבודה. השראת פתע שניעורה בספל קפה מהביל.
הוא לא קם אלא רק לגיחות קצרות לשרותים, וכשהוא עוצר להפסקה, הוא מגלה כי השמש הסירה את בגדיה הכתומים ועטתה את חלוק הלילה הלבן שלה.
אור אחרון, הוא חושב. הוא מותש כליל, קיסמים לא יוכלו להחזיק את עיניו פקוחות, אבל על שפתיו עולה חיוך הדומה לא במעט לחיוכו של הספל. ומה בכך שפיו אינו מסוגל לדבר? ידיו יהיו לו לדובר.
ציפורניו גדושות עופרת שהפכה לזהב.
בית הקפה מרפא בקפה הומה אדם. מלצריות נושאות מגשי מזון ומשקה. אנשים סועדים ולוגמים. כלים נשטפים לשימוש מחדש. משולמת תמורה לפסק זמן נינוח. ובין כל אלה, ניגשת מלצרית צעירה למטבח. פותחת דלתו הנעולה של ארון שמעל מדף הסכו"ם במפתח ששלתה מכיס נסתר בסינרה. הארון מלא בספלים כחולים, ועל כל אחד מהם מוטבע סימן בוהק של שפתון כעין חותמת מוזרה. היא נוטלת ספל באקראי, ודלת הארון נסגרת ומעלימה את השאר מעין רואה. היא ממלאת את הספל בקפה חם וריחני ויוצאת חזרה לאולם הסועדים, לחפש שולחן ריק ואיש בלי מזל.
