מקוריות בכל מחיר / עמירם פאל
האולם הענק המה מפה לפה. היה זה אולם מספר 1034, בעיר מספר 1436, במדינת העולם. אבל באותה מידה יכול היה זה להיות גם כל אולם אחר, בכל עיר אחרת במדינה. כולם דמו זה לזה כשתי טיפות בוץ.
כעשרת אלפי איש, צעירים ומבוגרים, נשים וילדים, נכחו בבחירה השנתית הגדולה. שלושה מתוכם עמדו להיות המאושרים שיזכו בפרס. שלושה מתוכם יזכו בנסיעה לאחת משבע המושבות "המותרות". לזוכים ברי המזל, עתיד היה להינתן גם פרס נוסף - זוג מכנסיים חדשות לשימוש תמידי.
חלקו השני של הפרס הגדול, הנספח, הפך כבר מזמן לחלק העיקרי. קבלת המכנסיים הייתה חשובה יותר מהנסיעה.
המכנסיים היו באמת מאיכות מעולה. אדם יכול היה ללבשם כל חייו, ואף להורישם לצאצאיו, בלא שמעבר הדורות הזה יורגש בהם. לאותם זוכים מאושרים מעטים, ובתנאי החיים על כדור הארץ במדינת העולם המאושרת, דבר זה נחשב לחסכון עצום. לא היו דברים רבים אחרים שהחזיקו מעמד זמן כה רב. ההבדל היה אף חד יותר כשהישווית זוג אחד שכזה, לעשרות הזוגות האחרים שהיה האדם מקבל במשך חייו עלי אדמות, ושהיו מתפוררים כמעט מהרגע הראשון.
הטיול למושבות "המותרות" הפך כבר מזמן לשעמום אחד גדול. כל אחת מהשבע הייתה דומה לרעותה כשתי טיפות לכלוך. אם ראית את הכיפה באחת מהן, ראית אותה בכולן. אם ראית שיכון ציבורי אפור באחת, ראית אותו גם בכל האחרות. את האופק ואת החוץ, ממילא לא יכולת לראות. ובשביל החוויה המפוקפקת של כוח משיכה שונה, עדיף היה כבר להישאר בבית.
כאשר משווים את המכנסיים הללו, המלווים אותך כל אלפי שנות חייך, מנערות ועד בשלות. כאשר משווים אותם לטיול ארוך ומשעמם לטיטן או למאדים, הברירה מבחינת החשיבות, איננה קשה. הפרס העיקרי הפך לפיכך למישני וזוג המכנסיים היה לחלקו העיקרי של הפרס.
הזוכה הראשון עמד בקרב הקהל ופניו מהססות בעליל. זה עתה סיים הכרוז לתאר בפניו את המיבחר. סדרת המקוריים בהחלט. עשרות זוגות מכנסיים תמידיים בהירים, מתרחבים מלמעלה וצרים למטה. הזוכה המאושר התלבט ארוכות בין הזוג שעל כיסו השמאלי מצוייר פרח התפוז, לזוג שעל כיסו צוייר פרח הדובדבן. מקץ שעה ארוכה של היסוסים ולבטים, שלוו בתיאור חי וססגוני מפי הכרוז, הוא בחר דווקא בזוג אחר לחלוטין. מקורי בהחלט. זוג בהיר, מתרחב למעלה וצר למטה, שעל כיסו השמאלי צוייר פרח הנרקיס. אחר כך בחר גם ביעד אליו ייסע.
הזוכה הבאה הייתה אישה בגיל העמידה. לאחר היסוסים היא הצליחה לבחור במכנסיים בהירים, מתרחבים למעלה וצרים למטה, עם פרח האירוס המצוייר על כיסם השמאלי. היא בחרה לבקר בנוגה.
גם מהזוכה השלישית לא ציפה איש לדבר מה יוצא מהכלל. הכרוז החל מיד עם קומה, לתאר שוב, באופן חי, צבעוני ותוסס את המיבחר שלרשותה. הוא כבר היה מוכן גם להתחיל בתיאור קווי ההיסוס המקובלים, לכשיצטיירו על פניה, את התלבטויות בחירתה. היא קטעה את שמחתו בעודה באיבה.
שמה המלא של הזוכה השלישית היה בן אחת עשרה ספרות כמובן. הוא חייב היה להיות כזה, לאור גילה הצעיר. בפי חבריה כונתה "12", על שם שתי הספרות האחרונות בשמה. היומן שכתבה בסתר, כלל גיבורה בשם ג'ני. ברבדים החשאיים ביותר של מוחה, היא זיהתה את עצמה עם אותה גיבורה. וכעת הייתה זו "ג'ני" שבחרה עבור הזוכה השלישית הזו את הבחירה הגורלית. ג'ני היא שעשתה כן, והיא עשתה זאת מיד, ללא כל היסוס, ברגע בו שמה לב למכנסיים.
ג'ני בחרה בזוג מכנסיים כהות, צרות באזור המותניים ומתרחבות כלפי מטה. אי פעם בעבר קראו למכנסיים מסוג זה בשם "ג'ינס".
בכל הכרזותיו עד כה, פסח הכרוז על זוג זה. הוא כלל לא הזכירו, למרות שהזוג בלט על רקע שאר הזוגות בצורה שאין בולט ממנה. הכרוז הסיט ממנו את עיניו שוב ושוב, למרות שהוא מוספר כיאות והיה חלק מהמיבחר לפי כל קנה מידה.
ג'ני הבחינה כמובן בג'ינס. ממש כמו שגם שני הזוכים שקדמו לה הבחינו. אלא שהיא הייתה צעירה ומוכנה להיאבק. שני הקודמים היו מבוגרים יותר. הם פחדו מזעם "השליט". הם התנהגו ממש כמו הכרוז, כאילו הזוג הזה, הבולט כל כך בצבעו ובצורתו, כלל איננו קיים.
הכרוז נדהם לחלוטין כששמע את הבחירה. הוא כבר היה בהלם קל כל העת, החל מהרגע בו ראה את מכנסי הג'ינס בתצוגה. הוא אף לא יכול היה להתחיל ולתאר לעצמו כיצד נכנסו אלה למיבחר. הוא גם היה טרוד בו זמנית בהמצאת אליבים והוכחות שונות לכך שידו לא הייתה במעל. הוא לא ציפה שהעניין יגיע עד כדי בחירת הג'ינס על ידי אחד הזוכים. הוא פשוט היה אובד עצות.
הוא ניסה להסתיר את רגשותיו בלצון כבד, שהייתה בו גם נימת איום לא יותר מדי סמויה :
"מה תוכלי לעשות במכנסיים אנכרוניסטיים אלה? הם כל כך שונים ולא מקוריים. היכן תוכלי ללבשם?"
התשובה כמו נוצרה יש מאין על שפתיה של ג'ני. ולא הייתה זו תשובה מוכנה מראש. היא הרי לא יכלה לדעת שתהיה ברת המזל מקרב כל המתאספים כאן. התשובה, בכל זאת, הייתה חדה וחלקה. יתכן שאותה כתיבה חשאית ביומן, אכן הכינה את התשובה שנים לפני שהושמעה כעת, ברבים:
"במרקורי!"
הרווי היה אחד מאלפי הצעירים שישבו אותה עת באולם. גם שמו המורכב מאותיות, שמו האמיתי, היה שם סודי שרק הוא ידע אותו - " הרווי". גם לו כמובן, היה מספר ארוך בן אחת עשרה ספרות בתור שם. וגם הוא היה מוכן כבר מזה שנים, לרגע הנוכחי.
היה זה כמו היה האירוע כולו מתוזמר מראש, כמו תיכננוהו הוא וג'ני יחדיו, בקפידה, שנים קודם לכן, למרות שבמציאות הוא לא ראה אותה אפילו, עד רגע זה, מעולם. כמו בקשר מתוכנן היטב, הוא פתח במחיאות כפיים בדיוק ברגע הנכון.
הוא היה הראשון. הוא מחא בקצב. והקול היה קול חזק למרות שכפות הידיים המוחאות הסתתרו מתחת לברכיים. הקול בלט על רקע השקט המתוח ששרר מסביב כשנשמעה תשובתה של ג'ני.
הרווי היה הראשון, אך תוך שניות כבר לא היה בודד. כמה שורות קדימה הצטרף למחיאות הכפיים "אורי" ואחר כך הצטרפו גם 24 ו – 89. עד מהרה החרו החזיקו אחריהם בזה אחר זה, כשלושת אלפי צעירים שישבו באולם. גם כמה מבוגרים יותר היו בין המוחאים, אך בשלב זה רק בודדים. ששת אלפי כפות ידיים צעירות מחאו בקצב אחיד וכעת גם בגלוי, מעודדים מאחדותם וכוחם.
הם מחאו כפיים ומחו כנגד "השליט". הם מחו על המונוטוניות, האחדות והמסגרות בהם חיו. הם מחו על הרצון להפכם לעדר כבשים אחיד וקל להנהגה. הם מחו כנגד המכנסיים הבהירים, המתרחבים למעלה וצרים כלפי מטה אותם חוייבו ללבוש על פי המוסכמה הכללית. הם מחו כנגד חיים מתוכננים מעריסה ועד קבר ונגד אמצעי תיקשורת ששטפו את מוחם, באותה תעמולה, מאותו כיוון, כל הזמן. הם מחו כנגד אי יכולתם לדבר כרצונם. הם מחו כנגד הקו המוכתב מלמעלה.
והשאר, המבוגרים יותר, אלה שעדיין זכרו זמנים שונים, אלפי שנים קודם לכן, גם הם הצטרפו בזה אחר זה.
והיו כמובן גם מעטים שעזבו את האולם בשקט לבל יעורבו על ידי המשטרה החשאית בנעשה.
מעט פחות מרבבת אנשים ישבו ומחאו כף, באולם תיאטרון ממוספר, בעיר ממוספרת, במדינת הארגון העולמית. בעד הזכות להיות שונה מאחרים, בעד הזכות להיות מקורי.
הכרוז היה מנוסה מאד. הוא כבר הכיר התפרצויות קודמות שאירעו בצורה דומה בעקבות פרובוקציה קלת ערך מעין זו. הוא ידע מה לעשות.
ראש לכל ולפני הכל הוא חייג למשטרה. לא היה זה סביר אומנם שהמשטרה אינה יודעת עדיין מה אירע ושאנשיה אינם נמצאים כבר ברגע זה בדרך לכאן, אולם זו הייתה בכל זאת הפעולה החשובה ביותר, לפחות עבורו. היא נועדה להבטיח את עורו, לנתקו מכל קשר אפשרי למורדים. תוך זמן קצר עתיד היה האולם להיות מוקף בשוטרים, אם אינו מוקף בהם כבר כעת. איש מהמורדים אינו עתיד להימלט. אלא שהכרוז לא ייחשב לאחד מהם. במטה המשטרה יישאר הרישום שיציל את חייו. כשיתחילו משפטי הבזק, ההוכחה כי הוא היה בסדר וצילצל והודיע, ברגע הראשון, מיד עם פרוץ המרד, תעמוד לזכותו. אם היא לא תוציא אותו מעונש לחלוטין, הרי לפחות את חייו אולי תציל.
הפעולה הבאה שלו הייתה פניה לעזרתה של עוזרתו החדשה. דווקא בגלל ניסיונו הרב, הוא לא היה רגיל למחשבות עצמאיות רבות ומסובכות מדי. הצלצול למשטרה היה מקורי ועצמאי די והותר להתישו לחלוטין. מכאן ואילך ביקש לחזור לשיגרתו, להסתמכותו על אחרים, להוראות הכתובות. והעוזרת, הרי זה בדיוק היה תפקידה - לעזור לו.
אלא שהמבט שקלט בעיניה לפתע, כשפנה לעזרתה, הוציא ממנו את כל החשק לדבר עימה. לא היה זה אותו מבט המום שציפה לקלוט. להיפך, כאן הייתה שמחה ברורה, שמחת ניצחון, הישג שהוגשם. הוא לא העז לנסות אפילו להבין את מה שרואות עיניו. הוא פשוט התקפל כעת בתוך עצמו וחיכה בהשלמה מלאה למסכת הייסורים הצפויה להגיע אליו בקרוב.
באולם היו העניינים מידרדרים מדכי אל דכי, ובמהירות, כפי שידע הכרוז וצפה מראש. הצעירים החלו הורסים בזעם ובהחלטיות את כל הסובב אותם. הם עקרו כסאות ממקומם ודפקו בהם כעת על הריצפה, במקום למחוא כפיים. השורות המפוארות של כורסאות נוחות, מרופדות אדום הלכו והתפוררו, הלכו ונעקרו ממקומן ופורקו לגורמים. גם תוחלת חיי הזכוכיות לסוגיהן, באולם כולו, התקצרה במהירות רבה מאד. ויחד עם הזכוכיות נופצו כמובן גם כל עדשות המצלמות הבלתי נמנעות שמסביב לאולם. זה היה כפי שידעו הכל, מאוחר מדי. המצלמות מסביב כבר צילמו ושידרו להיכן שצריך את כל התמונות המרשיעות. וככל זאת, זה היה אחד המעשים היותר מספקים שיכלו המתמרדים הצעירים לבצע. כאן הייתה פגיעה ישירה, ולו סימלית, בעצם המישטר החונק.
אחד הצעירים השליך גפרור בוער למכיתות העץ שהיו פעם שיא השיכלול והיופי. האש שהשתלהבה במהירות גירשה את כל הנוכחים באולם, החוצה, היישר אל כידוניהם של השוטרים שהקיפו את האולם בטבעת הדוקה, בלתי ניתנת לפריצה.
"השליט" היה אובד עצות. הוא ידע כמובן מי הם בדיוק האשמים הראשיים והמשניים. העוזרת לכרוז, שהגניבה את מכנסי הג'ינס הארורים לתצוגה, הייתה ללא ספק האשמה מכולם. אחריה ובמרחק לא רב מדי צעדה ג'ני ואחריהן הרווי, אורי 24 ו - 89. המצלמות לא החמיצו דבר.
הוא יכול היה לנהוג כפי שנהג בעשרות מקרים דומים בעבר, ולהוציא להורג את כל המורדים כולם. הוא יכול היה לנהוג בדרך רחומה ולהוציא להורג רק את המסיתים הראשיים. אבל הוא ידע שאיננו מסוגל למנוע את הישנות המקרה שוב ושוב בכל אירוע המוני אחר. משהו מוזר הולך ומתרחש שוב ושוב בכל רחבי מדינת העולם המתוכננת לאושר. אנשים לא החשיבו יותר את חייהם כשווים לחיותם. והיו אלה דווקא הצעירים שבהם, אותם שלכאורה לא היו צריכים למרוד משום שכל חייהם לא הכירו צורת קיום אחרת, דווקא הם היו הראשונים לבעוט בכל.
אילו הייתה כאן הכוונה מלמעלה, מוקד כלשהו שניתן לגלותו ולהרסו, הייתה התופעה מסתיימת מזמן. במדינת העולם לא יכול היה מוקד שכזה להתקיים בלא ש"השליט" יידע עליו הכל. אלא שהמשטרה היעילה ביותר איננה מסוגלת לגלות את שאיננו קיים.
המרד על מושבת העונשין במרקורי, העצמאות לה זכה כוכב זה בעקבות המרד ובעיקר אורח החיים החדש והשונה לחלוטין על פניו, השפיעו בצורה עמוקה על כל הלך הרוח בכדור הארץ. שמועות על כך שאפשר לחיות גם בצורה שונה, שיש אנשים ביקום היכולים להחליט בעצמם, שומו שמיים, באיזו שעה לקום בבוקר. שמועות על כך שישנו מקום בו אין שעון מעורר אחיד לכולם, באותה שעה, ובו אין שעת כיבוי אורות כללית. שמועות על כוכב לכת סמוך בו אין אומרים לך מה תאכל ומתי, שלא לדבר על כך שמותר לך לחשוב כרצונך ו - כן, אפילו להגיד זאת בקול. שמועות על דברים דימיוניים שכאלה, פשטו כאש בשדה הקוצים של כדור הארץ.
איש לא ידע כיצד פשטו שמועות אלה ברבים. אולי הייתה כאן אפילו מידה רבה של הגזמה, כמקובל במקרים בהם אין המקור אמין ומוסמך. אבל עובדה היא. בכל חקירותיהם של אנשי המשטרה המיוחדת של "השליט", בכל מוח שתפסו והכניסו לבדיקה, הם העלו שאיפה אחת עמוקה, שאיפה אותה ניסה הנבדק להסתיר לעיתים אפילו מעצמו, לעבור למושבת העונשין לשעבר מרקורי.
אבל מה שהקדיר את התמונה הרבה יותר, לפחות עבור "השליט", הייתה שאיפה חדשה, נכון יותר בשלב זה שאלה בלבד, אבל היא הלכה והסתמנה יותר ויותר אצל הנבדקים למרות כל מאמציהם שלהם למוחקה - הייתכן שניתן ליצור אורח חיים כשל מרקורי גם בכדור הארץ ?
ואת השאלה הזו, את התשובה החיובית אולי, היה "השליט" חייב לעצור בכל דרך שהיא. בשלב זה כבר היה ברור לו כי השיטה אותה ניסה בעשרות מקרים זהים בעבר אינה הדרך הנכונה. היא רק הוליכה לחיזוק אותה תשובה חיובית מפחידה שצפנה כמובן גם את סופו שלו.
אנשי מרקורי מקווים מן הסתם, דווקא להמשך נקיטת הצעדים הקשוחים כנגד המורדים. להמשך הדיכוי שרד יגביר את מחשבות המרד הנסתרות הפושות כעת במוחות הכל.
"השליט" קיבל זה עתה את החלטתו המכרעת. הוא יילך בכיוון ההפוך דווקא. הוא יאפשר לכל המורדים כולם, אפילו לראשיהם ומנהיגיהם, לממש את שאיפתם ולהגר למרקורי. הוא יאפשר זאת מהר, כעת, לפני שלשאיפה הנסתרת תחבור גם אותה שאלה איומה המתחבאת מתחתיה וצופנת בחובה את סופו.
המהגרים כבר יראו היכן טוב יותר : במדינת העולם חסרת הבעיות והקשיים, או במרקורי, בו החיים הם חופשיים כביכול, אך עצם המשך החיים אינו מובטח, ועל כל רגע נוסף של קיום צריך להיאבק. במדינה המתוכננת מאלף ועד תו בה אין צורך לבחור בין ברירות קשות כלשהן, או במקום בו אתה צריך לבחור כל הזמן, שוב ושוב, בעצמך וללא הכוונה מלמעלה, בין חופות אינספור, ובחירה מוטעית אחת יכולה לעלות לך בחייך, אולי אפילו בחיי המושבה כולה.
מרקורי קיבל את עשרת אלפי המורדים המנצחים, בצורה כמעט יותר מדי נרגשת. זה היה הסדק הראשון שנבקע בחומת הענק של מדינת העולם. במרקורי נזקקו כמובן, נואשות, לכל אדם נוסף שיעזור להם במלחמתם על עולמם החדש. אבל הם גם ידעו, שכאן לראשונה, הם רואים את ההוכחה לתוצאה הסופית של מאבקם. "השליט" פשוט אינו יכול להעניש כל כך הרבה מאנשיו כפי שהיה נדרש לו רצה להמשיך ביד הקשה. ומכל מקום, הוא עצמו איננו יודע זאת עדיין, אך נטל ההחלטה היה אכן כבד מדי עבורו והוא כרע תחתיו כשקיבל את אותה החלטה בלתי נכונה עבורו.
במדינה העולמית היה "השליט" האדם היחיד שחייו לא היו כה קלים. הוא היה היחיד, בסופו של דבר, שהיה המחליט. והוא גם היה זה שיישא בתוצאות הסופיות של החלטתו.
גם ארבעת "המסיתים" לשעבר היו בין היורדים מהחללית במרקורי. ואחת הראשונות ביניהם הייתה ג'ני. בירידתה, זרועותיה היו פרושות לרווחה. היא ביקשה לחבק כביכול את העולם כולו, לחבק את העתיד שהיא עצמה סייעה לתחילת בואו.
ס ו ף
