התפשטות הגשמיות

ומה עם היופי הזה שלא נגמר לעולם

מרטיט את הרגש בלבירינט ססגוני בנימיו.

מתיז סילוניו ממטרת רחוב זוהרת עוברת.

ומה הימים שעוברים ובורקים במנסרה של

צעירות קבועה, נושמת ילדות בבגרות מזדקנת.

איש מביט לאחור ואין להחזיר האחור וללכת.

שהרי הריגוש הפנימי הזה יפסק יום אחד מעצמו

להבי מרירות יחצבו עד מקום הנימים הדקים

והיופי הזה, מן הסתם, ימשיך להדק עצמו ברחובות

 וללכת, ללכת, ללכת.