ד"ר פומרנץ הסתכל על הברנש מולו מתוך מסגרת משקפיו, ולא היה בטוח שהוא מבין מדוע הוא יושב שם, ומה הוא בכלל רוצה. זאת אומרת, הוא כן יודע מה הוא רוצה, אבל הבקשה השנייה אחרי "אני רוצה ניתוח לעיצוב האף" היתה "אני רוצה שתקבע אותו ככה, שלא יגדל בכל פעם שאני פולט איזה שקר לבן." והוא קרץ לו מתוך משקפי העיגולדים בעלי המסגרת השחורה. "אם אתה מבין למה אני מתכוון." הוסיף כמשתף אותו בסוד. "תשמע מר... איך אמרת שקוראים לך?" שואל פומרנץ. והוא מחייך בחיוך רחב. "פינוקיו." ענה. "תראה מר פינוקיו..." כחכח בגרונו. "אתה יכול לקרוא לי פינוקיו, המילה 'מר' גורמת לי להרגיש זקן." חייך בחיוך רחב. "טוב, בכל זאת אתה כבר...." אמר במבוכה, ונמנע לומר 'זקן'. צחוק עמוק וצרוד מעט נשמע מפיו, פינוקיו היה משועשע. "אתה רוצה לומר שאני זקן?" ופומרנץ משך בכתפיו, מאדים מחוסר נוחות כללית. "ובכן, אולי יש בדבריך משהו." אמר פינוקיו. "התאריך הרשמי של הולדתי הוא השביעי ביולי 1881..." הוא נראה מהורהר. "קלאסי, לא?" שאל ולא חיכה לתשובה. "עכשיו, אתה מבין למה אני מבקש שתקבע את האף?" ד"ר פומרנץ הניד ראשו לשלילה. מה הוא יודע, ומבין, בגחמות של לקוחות? פינוקיו רכן לעברו והשעין את מרפקיו על קצה השולחן. מתחת לשולחן השמיעו נעלי העץ שלו נקישה רמה. "כשאני סוף סוף יוצא עם בחורות, זו בעייה לספר להן שאני קצת יותר צעיר ממה שהן חושבות. התאריך הזה מכניס אותי לבעייה רצינית, אז אני משקר, ותאר לך מה קורה לי." פומרנץ היה סקרן, בקושי התאפק לא להוריד את משקפיו ולנגב אותם מולו, כמעט האמין שהוא מדמיין אותו. "נו..." פינוקיו היה קצת חסר סבלנות. "האף מתחיל לגדול, ומתחיל לעשות לי..." שתק, וחשב לשנייה. "איך אתם קוראים למילה, 'פאדיחות'?" פומרנץ הנהן, כמעט בלי להיות מודע שהניע את ראשו. "ואז," המשיך פינוקיו. "אני מסתבך... לא מצליח לנשק, שלא לדבר על דברים אחרים כשהעסק מתחמם." פומרנץ הביט בברנש הקטן, מבולבל לגמרי. הוא זוכר את פינוקיו, כלומר, מכיר אותו, כלומר, שמע עליו... ילד שובב ופרוע, שסקרנותו מסבכת אותו בצרות רבות. ובדיוק בשנייה זו ביקש ממנו ניתוח לקיצור אף. לקבע?! אוי, כמה הוא שנא להתעסק עם סלברטיז. הם אף פעם לא מרוצים. מצד שני, הוא קרא באיזה מגזין מפורסם שפינוקיו טוב לב, ורגיש שנאבק תמיד ביצר הרע. אולי הוא שופט אותו לרעה? כן, אבל... לך תאמין לעיתונאים היום, כל ידיעה - קטנה ככל שתהיה - הם מנפחים, וכמעט גורמים למלחמת עולם. "טוב, תראה מר..." והברנש הקטן קטע אותו מייד. "אני מבקש, בלי מר... " וחייך חיוך תמים לכאורה, אבל פומרנץ כבר הכיר חיוכים מסוג זה. "תשמע, פינוקיו. אולי תבוא עם אבא?" פומרנץ השתתק. אולי בעצם, "סבא..?" וכשפינוקיו עיוות את פניו ניסה למלמל בהתנצלות , "מישהו מבוגר...?" עכשיו השתררה דממה. פינוקיו נשען לאחור בכורסא המרופדת, והוא הניח רגל על רגל. הביט בתעודות הממוסגרות שהיו תלויות על הקיר בהערכה רבה. פומרנץ לא יכל להחליט מהו המבט המהורהר שעלה בפניו. אכזבה? עלבון...? בכל מקרה, שני המבטים לא היו מי יודע מה מעודדים. "תראה ד"ר..." וקולו הפך פתאום עסקי לחלוטין, לא הקול החביב איתו התחיל את השיחה. "אני יכול להביא איתי את קרלו לורנציני...מכיר אותו?" פומרנץ נבר בזכרונו. לורנציני? ככה קראו לאיש שהמציא אותו? אם זכרונו אינו מטעה אותו, והוא לא!!! אז שמו היה בכלל קרלו קולודי. מה הוא מבלבל לו את השכל? טוב שביקש שיבוא עם מבוגר, הברנש הזה קצת סנילי, ובילבל שמות כמו שהוא התבלבל במחלפים בכביש הראשי. פעם אחרי פעם יצא בז'בוטינסקי, במקום בקק"ל... אבל, זו לא הפואנטה עכשיו! נזף בעצמו. הוא צריך למצוא דרך להיפטר מהברנש המעצבן הזה, ומהבקשות המוזרות שלו... לקבע אף!! איפה נשמע דבר כזה? אבל, מצא את עצמו שואל בכל זאת. "אתה לא מתבלבל, פינוקיו?" ובלע את המילה 'מר'. "שמו קרלו קולודי, כן?" וקפץ כשהקטן פרץ בצחוק מתגלגל, היסטרי כמעט, ולא מצליח להירגע. מה...? מה הוא אמר? למה הוא צוחק ככה? הוא מתחיל לעצבן אותו הקטן הזה. "השם הוא לורנציני." אמר בחיוך כשנרגע קצת מהתקפת הצחוק המעצבנת. "הוא כתב תחת השם 'קולודי'.... אבל מה זה קשור לניתוח שאני מבקש? אני די בוגר להחליט על ניתוח מסוג זה..." פתאום מבלי שהיה מוכן לזה, ראה פומרנץ איך אף הדיקט הזה מתחיל להתארך שני סנטימטרים, ולהתעבות תוך כדי לקוטר של חמישה סנטימטרים. פינוקיו נע בחוסר מנוחה בכיסא. "אתה רואה, דוק?" ופומרנץ יכל להישבע שראה ברק בעיניו כאילו דמעות של תסכול עמדו מאחוריהן. "בעצם, אני די מבוגר..." ועוד שני סנטימטר החלו להתארך בצורה אכזרית ממש. "ג ד ו ל !! אני גדול!!" הרים את קולו בהיסטריה. "ד"ר, אתה חייב לעזור לי..." יבב כשעוד שלושה סנטימטרים נוספו. גם הקוטר לא איכזב. פומרנץ חשב, והביט במחזה מתוך משקפיו. מנסה לחשוב, איך לעזור לברנש הזה, אבל פלא אפו המפורסם החל מסקרן אותו, והוא רואה את זה בשידור חי בכבודו ובעצמו, ד"ר פומרנץ מנתח אף דגול. אף אחד לא יאמין לו כשיספר את המקרה. כשיפגוש את חבריו לבירה בפאב השכונתי, יחשבו שהוא ממציא את הכל. אבל הוא לא, ועכשיו כבר לא התאפק, הוריד את משקפיו וניגב אותם במרץ בחלוקו הלבן והארוך. "אני קשיש... אני סבא... אני זקן!!!" צעק בתסכול. לשמע המילה 'זקן' עצר האף על 30 סנטימטרים, ופינוקיו הליט את פניו בכפות ידיו הגרמיות. "אתה רואה, ד"ר? איך אפשר להתחיל עם בחורה בצורה כזו, אם בכל פעם שאני רק משקר שקר אחד קטנטן ולא מזיק, זה קורה?" בשתי ידיו ליטף את פניו שנראו כאילו היו מגולפות. "אתה רואה, ד"ר? הפנים שלי נראים טוב אחרי כל כך הרבה שנים..." ובכל פעם שהזיז את הפנים האף היטלטל לו בצורה מגושמת. פומרנץ התאפק לא לחייך כדי לא להעליב אותו. "אני מוכן לשלם!" הרים פינוקיו את פניו. "כל סכום שתנקוב!" הוא היה להוט לעבור את הניתוח, שם לב פומרנץ. "חסכתי כסף במיוחד לזה!" סיפר לו. "את כל הירוקים שקיבלתי מדיסני..." פומרנץ שכמעט נחנק, השתעל. "דיסני?" שאל בצרידות, ויכל להישבע שראה חיוך קטנטן וגאה מרצד בפניו. "כן, וולט דיסני!! הגדול, בכבודו ובעצמו." פומרנץ בהה בו. "כיכבתי בסרט שלו 'הרפתקאותיו של פינוקיו.' אבל, זה היה מזמן." פסק פינוקיו. "הרבה שנים עברו מאז..." הרבה!! חשב פומרנץ. 1940. אבל הוא לא רמז לו שהוא זוכר היטב את התאריך, הוא היה מתוסכל גם ככה. "מה אתה אומר, ד"ר?" התחנן. מה הוא אומר...? נו, מה הוא יכול לומר? הדמעות בקולו, שלא ירדו מהעיניים – והיה בטוח שהיו יורדות בשטף אילו היה מצליח להפיק בהצלחה, ואילו לא היה מי שהיה - עוררו אצלו את הרחמים. "טוב, תשמע מה נעשה..." אמר פומרנץ והוציא מרשם רפואי. "אני אכתוב לך מרשם לאנטיביוטיקה. תיקח שלוש פעמים ביום עד שהנפיחות תרד..." אמר, ובהה ב- 30 הסנטימטרים המפוארים שהתקבעו באמצע הפרצוף שלו. "ואחר כך תבוא, ונראה מה אפשר לעשות." פינוקיו לקח את המרשם וניסה לקרוא את הכתב הלטיני. הוא קם מהכיסא שהשמיע קול חריקה משונה, ופומרנץ לא יכל להבדיל אם זה הכיסא, או החריקות של גופו לאחר שישב כל כך הרבה זמן. "תודה רבה, ד"ר." הודה מעודד. "אתה מציל את חיי." הוסיף. פומרנץ הביט בו מתוך מסגרת משקפיו. "אני עושה כמיטב יכולתי." ענה. פינוקיו נאנח. "אצטרך לחזור לג'פטו לזמן מה." אמר כמעט לעצמו. "הוא תמיד עזר לי ברגעים הכי קשים." מן הסתם, חשב פומרנץ. הניתוח שהוא ביקש ממנו לא היה כל כך פשוט, הוא צריך לחזור לספרי הרפואה, ולבדוק אם יש איזושהי פעולה שמבטיחה קיבוע של אף כדי שהתופעה לא תחזור. לאיזו הרפתקאה אתה מכניס אותי, הרהר פתאום, ובחן את פניו. פינוקיו גירד את האף בעל ה- 30 הסנטימטרים, ומשך לאחור בנשימה צרודה. לפני שיצא מהדלת המגולפת – שפתאום נראתה בגוון זהה לפניו – הסתובב והביט בו פעם נוספת. "חשבתי לעצמי... אני יכול להביא איתי את ג'פטו?" פומרנץ התרומם מכיסאו, כאב לו הגב מרוב ישיבה. "אני חושב שכדאי, הכי טוב ג'פטו." אמר לו. כשפינוקיו חייך, בקושי יכל לראות את השפתיים הקטנות מתחת לאף. "כן, הכי טוב ג'פטו. כשאכיר לך אותו תבין למה." אמר בקול מתגעגע. "הוא יודע להכין מרק עוף הכי טוב בעולם." ליקק את שפתיו רק לזכרון. "הוא יטפל בי הכי טוב..." חזר אליו בשני צעדים גדולים, לחץ את ידו של פומרנץ בחוזקה. "שוב תודה, ד"ר!" כבר פתח את הדלת, ועמד לצאת החוצה, כשלפתע חזר כאילו נזכר במשהו... "תגיד, ד"ר...?" פומרנץ שכבר הספיק להתיישב, התרומם מייד מהכיסא בקפיצה. "חשבתי, שאולי אחרי שתכרות את הגודל המעצבן הזה, תעשה עוד ניתוחון קטן..." פומרנץ ישר את הגב והרגיש את הכאב מתפשט לאט במעלה חוט שידרתו. "ניתוחון קטנטן?" שאל בחשדנות. לאיזה עוד הרפתקאה הוא מתכוון להכניס אותו? "אתה יודע...." לחש לו פינוקיו במבוכה. "זה בכל זאת..." היסס. "איך לומר.... 30 סנטימטרים." פומרנץ פער את פיו. "ואני יודע שאומרים שהגודל לא קובע," המשיך פינוקיו. "אבל אם כבר 30 סנטימטרים... למה לא, בעצם?"
