"הבעתו של גל קיבלה ארשת פנים אחרת. חיוורת . והציניות שלו נדחקה למקום אחר.
"אני רוצה שנצא מהבית הזה . אני לא רוצה להיות כאן יותר!"
"נועה אל תדברי שטויות "
"זה נראה לך שטויות ?"
"חלמת על הבית הזה , ממש "זכינו במכרז" על הבית הזה, אחריי שנה שאת חוקרת אודותיו את רוצה לוותר עליו בגלל איזו מקריות מטופשת?"
"חלמתי עליו אבל לא ידעתי שהוא שקוע בהזיות ,תהית לעצמך מדוע אף אחד אחר לא קיבל את הבית הזה חוץ מאיתנו?"
"כן.. כי אנחנו הצענו יותר כסף אולי?"
הוא שולח כף יד חמימה ועוזר לי לקום מהמיטה .
אני נתלית עליו כמו גור דובים ומייללת ללא סוף שאני רוצה את רגליי מחוץ לבית הזה ועוד היום.
ההיסטריה חדלה לתפקד לאחר כמה שעות אך בכל זאת תפסה מקום דיי ניכר באונה השמאלית שלי שלא הפסיקה לחדול ביצירתיות הבלתי נלאית שלה.
מדהים עד כמה קל לאנשים לגרום לך להרגיש משוגע , וזה אפילו בהינד ראש , הם יושבים מקשיבים לך מנדנדים בראש לאות הקשבה יוצאת דופן וצורחים לעצמם בראש "יש בה משהו לא בסדר בבחורה הזו"
וזה בדיוק מה שקרה לי עם אביב חברתי הטובה לחיים.
ברגע שסיפרתי לה את המתרחש היא הביטה בי מזגוגית עין עצלה ושאלה: "תגידי את בטוחה במה שאת טוענת ? את לומדת יותר מדיי, השעות שאת נשארת בהם ערה הם מטורפות ....ו..."
"אני בטוחה !! ראיתי את זה בעיניים שלי !! בחיי. את יודעת משהו אני הוכיח לך את זה. אני אתעד הכל במצלמת וידיאו. אני הוכיח לך! " אני לוגמת מהקפה ומרגישה שאני נשמעת משוגעת כרגע אפילו בעיניי עצמי.
אך הבית הזה. יש בו משהו.
מה העניין הזה עם הציור? ולמה דווקא בחדר 12 ? למה אישה צלובה ערומה ומדממת ללא הפסקה מצוירת דווקא על חלק זה של הקיר ? אולי הייתה אישה סטיגמטית ?
החלטתי אני הולכת לבדוק את הנושא ולא לפחד ממנו.
אני הולכת לבדוק את העניין ולתעד אותו בוידיאו ולהוכיח לגל ולאביב שאני ראיתי את הדבר.
שעת חצות המאיימת הגיעה.
עטופה בחלוק סטן ירקרק אני מדדה לקומה השנייה.
לקומה של החדרים.
המדרגות עטופות בלק חום מבריק , והמדרגות מתלתלות בספיראלה , מנורה ענקית בגודלה עם גבישי קריסטל מאירה חלק עצום , והמעקה מרגיש לי חלק בידיים.
אני מדדה לחדר מס' 12.
גל חולם כבר ואני בערנות מוגברת שמחה לדעת אייך הפעם הגעתי לחדר מס' 12 ושתהיה לי תשובה למקרה שישאל במקום לגחך עליי.
החדר היה נעול.
נעול?
ניגשת לחדר מס' 11 , החדר פתוח, ניגשת לשאר החדרים , כולם פתוחים.
12 נעול.
חוזרת חלילה, ועכשיו דלת החדר פתוחה לרווחה.
מבחינה הפעם במיטה היא באמת מיוחדת כמו שאשת הנדל"ן טענה, ואז בקיר .
הקיר חלק וצחור. טיפת דם לא מונצחת עליו.
אני נשכבת במיטה ופניי מופנות לקיר, המצלמה נמצאת על השידה שלידי מוכנה ללחיצת ה- PLAY ואני גם.
ערנית יותר משד עיניי פקוחות מחכות .
לאט לאט העייפות תופסת את מקומה , התנוחה העוברית שהייתי שרויה בה רק חידדה לי עד כמה אני עייפה מהיום שעבר עליי.
אבל גופי היה דרוך. לפחות כך היה נדמה לי.
נפלתי שולל על משכבי. שריקות נעימות כמו שירה של ילדת מקהלה העירו אותי .
פוקחת את עיניי אני קפואה במיטה החמה, לא מעזה להזיז אצבע.
מכחול ארוך ללא תלות משתרבב באוויר , יוצר ציור.
אוזרת אומץ ומפלחת את המצלמה לכיווני , מפחדת שהכול יפסק . אני חייבת לתעד את זה!
לוחצת PLAY אני חושפת את עין המצלמה מחוץ לשמיכה והציור מקבל את צורתו המוכרת .
המכחול משתרבב מצייר קודם את רגליה , מתחיל את הציור מהסוף להתחלה .
רגליה שמוטות קשורות בחבל תלייה , המכחול משתהה עליהן, מצייר אותן בקפידה , האצבעות מושלמות , צבע הדם מריח כמו דם ונוטף כמוהו לאורך הקיר.
ירכיה מעודנות ארוכות לא נגמרות , ואיבר מינה שופע מגלה מעליו בטן קטנה , חזה כבד וכתפיים רחבות פרוסות הצידה מקושטות בידיה המושלמות והעדינות כ"כ , ציפורניים מפוצלות עם כתמי דם ובקצוות אצבעותיה הדם ממשיך לנזול לאורך הקיר.
צווארה ארוך והעורק בולט ממנו, אני ממש יכולה להבחין בעורק, ואז המכחול שרבט את פנייה האלוהיות. הסנטר הקטן , השפתיים המושלמות משורטטות בדיוק יוצא דופן, אפה הסולד , ומבנה עיניה המלוכסן , מצחה רחב ושיערה החום שופע מכסה חלק משדיה ואת חצי מחלקו השמאלי של פרצופה.
המכחול נתן בציור חיים , יכולתי לגעת בדמות ולהרגיש את קיומה, להרגיש את אותו צלב מעץ קשור לגבה ומדמם ממנה.
אך מאיפה היא מדממת ? אני חושבת מזיזה את ראשי מעין המצלמה ומחפשת פצע פתוח שאוכל להבין.
היא כ"כ אמיתית . מי היא האישה הזו?
המכחול נופל ארצה.
הציור עדיין מככב , והדם ממשיך לנזול במורד הקיר ומתחיל להכתים את שטיח החדר.
אני רוצה לגעת בה, אני רוצה לדעת אם זה אמיתי.
מתרוממת מהמיטה אני ניגשת לציור , נוגעת במכחול ששמוט על השטיח, הוא אמיתי!
נוגעת באותה אישה , באותו ציור מושלם , ואני מרגישה את חום גופה .
היא אמיתית!!!!
ידי קפצה בבהלה מאותו ציור.
יש לה דופק, חלש ביותר, אבל מרגיש אנושי.
היא מרגישה נעים כמו מגע עורו של תינוק שרק נולד.
הדם .
כ"כ אמיתי שיכולתי לטעום אותו ולהבחין שהוא כך.
אני מלטפת אותה ומרגישה מתמכרת למשהו שהוא ... קצת אחרת .
אני מתרחקת ממנה קצת , רוצה לראות אותה קצת מרחוק.
ואז היא מתחילה להיעלם.
לאט לאט הכול נגוז לנקודה אחת מרכזית שמקורה בקיר לבן.
כמו מים שמתרוקנים מכוס .
הפעם מההתחלה לסוף.
מתעוררת שוב פעם לריחו של בוקר , מכורבלת בשמיכה ותחושת דה ז'וו עטפה אותי .
בדיוק כמו הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי רדומה בשינה עמוקה בחדר מס' 12.
אין לי מושג איך הגעתי לשלב שאני ישנה כבר , כבולה בתוך גופה של מיטה זו שפניי כלפיי הציור שנעלם אך הזיכרון האחרון שלי זה אותי מביטה קצת מרחוק על הציור , אצבעותיי עם כתמי דם של אותה אישה מצוירת מתפעלת מהיעדרו של אותו ציור שצייר אלמוני עם המכחול המוחשי.
"חשבת שחברה שלך משוגעת ? אני הוכיח את חפותי ! " נוזפת בחברתי אביב ביום למחרת שנפגשנו בבית קפה בהרצליה לארוחת בוקר.
אני מפעילה את מצלמת הוידיאו המשוכללת שלי בהתלהבות.
אנחנו רואות הכול ביחד .
"למה את מצלמת את הקיר ?"
"לא .. אני לא מצלמת את הקיר .. היה שם.... רגע רגע.. אולי זה בגלל סינוור השמש לא רואים, חכי רגע.." אני משנה זווית .
המצלמה לא מתעדת כלום.
"נועה? תגידי משהו, למה לעזאזל את נוגעת בקיר בכזו חושניות ?"
"היא הייתה שם!!!! אביב! הציור הופיע!! היא הייתה שם. כל השטיח שלי מלא בדם שלה !!!
היא שם!" אני מרימה את קולי וקומץ של אנשים מביטים בי בפרצופים מבוהלים.
אביב חושבת שהשתגעתי .
אלכס בוחן על הפרעות נפש והזיות באינטרנט מאחורי הגב שלי , הוא חושב שאני לא רואה שהוא יושב בלילה בשעות לא שעות ובוחן עד שלד עצמות ההזיות מכל הסוגים ומכל המינים.
אותי זה לא מעניין והפסקתי לנסות לתת להם להאמין לי .
אני ישנה מאז בחדר מס' 12. כבר לא עם אלכס הנוחר.
הוא דיי מפריע לי שמתי לב.
המכחול מצייר לי את הציורים ואז נותן לי לגעת בהם .
אני יודעת שהוא מרשה לי .
אייך אני יודעת?
כי המכחול נופל.
אני לא זוכרת אייך נרדמתי אבל הפעם היה משהו ממש שונה.....
התעוררתי בחדר מס 1.
שוב פעם...מהסוף להתחלה......"
הזכויות שמורות להדר מיליס.
