יצירות אחרונות
סלון ספרותי: 20 (1 תגובות)
גלי צבי-ויס /שירים -22/12/2024 11:30
הן אוהבות אותי,המילים. לבמת הדיון של נורית (1 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -22/12/2024 10:14
סִפּוּר טוֹב // רָטֹב הוּא מִלִּים הַשְּׁזוּרוֹת בִּדְמָעוֹת. (0 תגובות)
משה חזן /הודעות -22/12/2024 07:55
אוחז וסורק (4 תגובות)
דני זכריה /שירים -22/12/2024 04:21
סֶרֶט בּוּרֵקָס (2 תגובות)
יעקב ארדיטי /שירים -22/12/2024 00:36
דרך המילים (10 תגובות)
אילה בכור /שירים -21/12/2024 22:15
צחוקו המתגלגל (3 תגובות)
עונתיים /סיפורים -21/12/2024 22:14
הַשִּׁגָּעוֹן שֶׁבַּכְּתִיבָה - לבמת הדיון של נורית🌹🌹🌹 (8 תגובות)
שמואל כהן /שירים -21/12/2024 21:59
על אדן החלון (3 תגובות)
צביקה רז /שירים -21/12/2024 21:42
בּוֹאִי נִכְתֹּב רְגׂשׁוֹת, (7 תגובות)
רבקה ירון /שירים -21/12/2024 19:10
סיפורים
"הגיע העת להגשים את חלומך"מספר דקות לפני תחילתה של התוכנית, הבטתי בדמות שהשתקפה אליי במראה. אומנם הייתי כבת ארבעים ושמונה – אך נראיתי צעירה יותר מכפי גילי, לבושה בטעם ובפשטות אוהבת תמיד להתאים ללבוש פריטים תואמים. לא יכולתי שלא להיות שבעת רצון וגאה בעצמי על שהגעתי ליום המכובד הזה. עמדתי להתראיין לתוכנית: "תרבות ישראלית" שהוצגה בערוץ עשרים ושלוש. המראיין שישב מולי היה גבר נאה כבן חמישים, שערו כסוף, לבוש בחליפה אפורה שהלמה אותו להפליא. הסימן לתחילתה של התוכנית ניתן. המראיין פנה אל הצופים, ברך אותם בברכת ערב טוב ואז פנה להציג אותי – "היום יש לנו הכבוד לראיין את הסופרת – רג'ין - מלכה שחק". אף כי היה זה נכון, היה לי מוזר לשמוע אותו משתמש במילה "סופרת". הוא פנה אליי וכשהוא מטה את גופו למולי, שאל את השאלה הראשונה – "כיצד התחלת את דרכך כסופרת?" "התחלתי כפי שהרבה מתחילים" עניתי, "כותבים למגירה, מעלים על הדף את הרגשות שהם חווים בחיים". "האם את יכולה לתת לנו דוגמה למשהו שכתבת אז?" "כן" - אמרתי - "היה זה כאשר ארצנו חוותה פיגועים רבים מתוך תחושה של חוסר אונים מול הקטל הנורא ביטאתי על הכתב את מה שחשתי - "אני כאחת האדם / המבקשת לזעוק די לדם לזעוק כי יש די והותר מקום לכולם / ואסור לאף אדם ליטול חיים שעודם באיבם חיים שנקטפו – לא ישובו לעולם / ולא ירפאו שום כאב שנפל בחיקה של משפחתם". המראיין הביט בדפים שלפניו, בודק אלו שאלות עליו עוד לשאול, בזמן שהמצלמה התמקדה בי. הוא לא הגיב למה שכתבתי, ניגש מיד לשאלה הבאה - "מתי חשבת להוציא ספר?" היה נראה לי כאילו והוא מבקש לבצע את תפקידו ולא מעבר לכך. "בגיל ארבעים ושש" - עניתי פגועה במקצת, בוחרת לענות מעתה תשובות קצרות בלבד. "מדוע רק בגיל זה?" "זה הזמן שבו הרגשתי שאני בשלה לסגור מעגל עם העבר." "אז מה עשית?" "התחלתי לכתוב פרקים אחדים מתוך חיי אבל הרגשתי שמשהו חסר לי." "מה היה חסר לך?" "יותר נכון – מי היה חסר לי?" - אמרתי. "למה את מתכוונת?" שאל - מתחיל להבחין שאני לא מרחיבה בתשובותיי. "היה חסר לי מישהו שיכוון אותי וינחה אותי כיצד כותבים ספר" "אז מה עשית?" – שאל. הוא הניח לדפים והתחיל לגלות עניין אמיתי במה שאמרתי, מבין אולי, שזו האפשרות היחידה לגרום לי להאריך בתשובותיי. "ישנם האומרים – "כשהתלמיד מוכן – המורה מופיע" אמרתי והפסקתי את דבריי בכוונה, בוחנת עד כמה התעניינותו כנה, יוצרת סיפור בתוך סיפור . "את יכולה להסביר?" - שאל ואני חשה בסקרנות בקולו. "כבר מספר חודשים חשבתי על הרצון לכתוב ספר" – הסברתי. באחד מהימים כשישבתי בחדרי, לקחתי לידיי את המקומון המתפרסם מידי שבוע בעיר. כאילו מאליו נפתח העיתון, בדיוק בדף שבו פורסמה מודעה בזו הלשון: "אתה חולם להיות סופר ואינך יודע כיצד? הגיע העת להגשים את חלומך." בתחתית המודעה - פורסם מועד פתיחתו של חוג לכתיבה יוצרת בעיר." ראיתי את מבט הפליאה בעיניו. - "אתה מבין?" - המשכתי, "ישנם החושבים כי אין זו אלא מקריות. אך האם חשבת מהי משמעות המילה מקרה?" הייתה זו שאלה רטורית. ניצלתי את ההזדמנות לשתף את כולם בידע, שרכשתי במסגרת לימודיי בתחום הרוח. "אם תחליף את מקומן של האותיות תגלה כי "מקרה" משמעותו רקם ה' או קרה מה' כלומר הכל מכוון מלמעלה". הוא חייך ויכולתי להבחין בעיניו בהבעת הערכה. "ומה קרה הלאה?" שאל "ואז הייתה זו היא..." אמרתי משועשעת. נזכרת בספורים הקצרים שכתבנו בחוג, כשבסופם היינו מותירים את הקורא בסימני שאלה. "מי זו היא?" שאל המראיין כשהוא קוטע את מחשבותיי. "גלי-צבי-וייס" עניתי, ממשיכה למתוח את רגע השיא. "מי זו?" שאל שוב. "גלי היא זו שהניחה על צווארנו את חרב שחראזדה" עניתי מחייכת, חשה כמעט - את החרב המונחת על צווארי. "חרב שחראזדה?" שאל בסקרנות גוברת. כשאני משווה לקולי אינטונציה מתאימה, התחלתי לספר את הספור: "פעם אחת היה מלך שבכל יום היה נושא לאישה מישהי אחרת. בלילה היה מתנה איתה אהבים ובבוקר היה מוציא אותה להורג. כך נהג עם כל הנשים. יום אחד נשא לאישה את שחרזאדה והיא ביודעה שלמחרת תוצא להורג, ניסתה לחשוב כיצד תוכל להציל את חייה. היא התחילה לספר לו סיפור וכשהייתה מגיעה "לרגע השיא", לחלק המותח ביותר, הייתה מפסיקה את הספור בטענה שהיא עייפה ולכן תמשיך לספר את הספור למחרת. המלך שהיה סקרן מאוד לדעת את המשך הסיפור, דחה את הוצאתה להורג. מידי לילה הייתה ממשיכה את הספור ותמיד הייתה עוצרת בדיוק ב"רגע השיא". כך ניצלו חייה." "מעניין" - אמר - מביט בי כאילו וחיי שלי היו אלו שניצלו עתה. כדי להמחיש את הבנתו סיכם את אשר אמרתי. "כשאת כותבת וחרב שחרזאדה על צווארך את יוצרת בכתיבתך את הסקרנות בקורא - לגלות עוד" "בדיוק" אמרתי כשאני מעריכה את הבנתו, "אבל לא רק". המשכתי לתאר בפני הצופים גם כיצד התנסינו בכתיבת דיאלוג, עלילות מקבילות, אפיון דמויות, ועוד. אך מעבר לכל מה שלמדנו רציתי לספר לכולם, על האווירה במפגשים. כיצד נפגשנו לראשונה קבוצה בת תשע נפשות כשכל מה שמשותף לה – הוא הכתיבה. האווירה המיוחדת שנוצרה, אפשרה לנו לחוות יחד - בכי, צחוק, תקווה, להיות שותפים לסיפורי חיים אישיים. רציתי לפרט יותר גם על גלי - מנחת החוג שהייתה מדהימה. שעל אף שהייתה סופרת, עיתונאית, תסריטאית, מנהלת אתר כתיבה – תמיד טרחה והגיבה לכל יצירה שכתבנו, נוגעת בדיוק בנקודה החשובה. מאפשרת לכל אחד מאתנו לבטא את הקול האישי שלו, את הייחודיות שלו כסופר. אין לי ספק שבזכותה אני כאן. סדרת המפגשים הסתיימו זה מזמן אך מעולם לא הפסקתי לכתוב. אף לא ליום אחד. זוכרת תמיד את החוזה שנחתם בינה וביני – "לכתוב כל יום – לא משנה מה". והיום – זו התוצאה של פרי עמלי. הספר: "אני כאחת האדם" זכה בתואר "רב-מכר" כבר מספר חודשים. המראיין עמד לשאול את השאלה שרצה לשאול כבר בתחילת התוכנית, "מדוע בחרת לקרוא לספר "אני כאחת האדם?" גם לזה היה לי ספור אבל הסתפקתי בתשובה – "כי אינני שונה מכל אחד אחר. בכל אחד מאיתנו טמון סיפור חיים". תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |