עולם דוקו-פאיטה
זו שעתו האחרונה של העולם.
בזמן שהדברים הללו נאמרים ונשמעים, השעה היא 5:54 , ה-14 לאוגוסט 2011, השמיים בצבע כחול פרוסקי והקולות מטפטפים לאוזניי כפסקול אינסופי. אתם על תדר 66.6, מאזינים לשעון החול ההולך ואוזל. אני יודעת שזו מטאפורה בנאלית ושחוקה, אבל אני עייפה מכדי לחשוב על משהו מוצלח יותר. עמי לא חזר היום, ככה שגם לא יצא לי לאכול משהו או לשתות. אני ערה, כמו רובכם, כבר יממה שלמה, מחכה לבלתי נמנע.
אבל די להתפלסף. בתוקף תפקידי כהסטוריונית של הרגע האחרון, עלי לתעד, לא לבקר.
עוד דקה חלפה בפטפוט. הנה נעלמה לה בעבר, ולא תחזור עוד. כל שנייה נמדדת בחמש פעימות לב לפחות, אמר לי עמי, בימים האחרונים.
אתם עדיין איתי? מאזינים לקול המשמיע את דברו מבעד לרמקולים ישנים? אם עליתם זה עתה, אתם על תדר 66.6 , רדיו פאיטה , ההסטוריונית של הרגע האחרון.
עכשיו, כשהעולם כולו מתקדם לכיוון כליה, הבה וננסה לראות מה בעצם אירע. תמיד אהבתי סיפורים שמתחילים מהסוף.
אז הנה לכם. במערכת השמש יש כדור גדול וכחול, ובכדור הזה יש חמש יבשות, שבהן מיליארדי בני אדם אוכלים, שותים, מזיינים, נהרגים, רוצחים, כולאים ומשתעממים. אבל דבר נוסף שיש בכדור הזה הוא שני קטבים - הקוטב הדרומי והקוטב הצפוני. מכירים את המונח 'שינוי קוטבי'? לא? אז הרי שיעור קצר במה שניתן לכנותו מדעי הים.
שינוי קוטבי הוא דבר שמתרחש כאשר מופר האיזון בין שני קצוות כדור הארץ. מה שעובר עליכם ועלי כרגע. מדענים תמיד איימו שזה יקרה ביום מן הימים, ואני תוהה האם ייתכן שאחד מהם ארגן לכבודנו את המופע, רק כדי להוכיח שהם לא מטורפים כמו שתמיד מציגים אותם. בכל אופן, זה מה שהביא אותנו למה שאנחנו כיום - חברה על סף היכחדות מוחלטת.
אין לי שום כוונה להתחיל להיסחף בפרשנות מדעית לתופעה הזו, כיוון שזמננו קצר (צחוק צרוד. מארת הניקוטין, ומה חשבתם?). בקצרה, התוצאה של הדבר הזה הוא גרימת גיאות ימית עצומה ובכלל, תזוזה של כל היבשות ממקומן. תוהו ובוהו מוחלט.
צפון אמריקה הלכה ראשונה. שקעה כמו צוללן עם משקולת, תיאר זאת מישהו. אנשים שראו זאת ממרחק - וכשאני אומרת מרחק אני מתכוונת לעשרות ומאות קילומטרים - אמרו שהגלים היו בגובה של האמפייר סטייט המחורבן, קולטים על מה אני מדברת? אם היו מטוסים באותו זמן בשמיים היה אפשר לחבר להם מגלשיים וחבל ולעשות איתם סקי מים. זו היתה שקיעתה - ותסלחו לי על משחק המילים - של מולדת האטום, ביל גייטס, הוליווד, ריימונד צ'נדלר והאוטוסטרדות. עכשיו האומה הזו היא מוזיאון תת ימי. מי מתכוון לקפוץ לצלילה ולהביא מזכרות? אני בטוחה שבעוד מאתיים שנה הייתם יכולים לקנות בהן חללית.
אחר כך דרום אמריקה. שלום לך ברזיל, ארץ הקרנבלים, היי שלום הוואי, אלוהא. כל מערב הכדור הפך תוך פחות משלושה ימים לאמבטיה ענקית שאי אפשר להרים לה את הפקק. חשבנו - קיווינו! - ששם זה ייגמר. שאלינו לא תגיע הרעה. אבל המטאורולוגים, אותם ידעונים בחלוקים לבנים ומשקפי קרן, אמרו שזה עומד להגיע גם אלינו, בעוד פחות מיומיים. באנגליה, כך שמעתי, החלו להכין מחבתות. כי הולך להיות גשם של דגים...
עכשיו, כמובן, הדגים עצמם יכולים להניח את התושבים על מחבתות. מערב אירופה שוכן תחת הגלים בזמן שאנו מדברים, והצונמי העצום הזה בדרכו אלינו, דמוקרט מושלם כמו המוות - הוא לוקח את כולם. הדנובה התמזגה באוקיינוס הענק, הנמר הסקנדינבי טבע ביללה חסרת טעם והמגף האיטלקי לא נולד חסין למים, כמו כולנו. אפילו מגדל אייפל הפך לערימת חלודה מחוצה. ידעתם ששמו של אייפל בעברית הוא גור-עופל? מתערבת שלא ידעתם את זה. גם לא ידעתם לפני שלושה ימים שמחר תיאספו אל בין אבותיכם ותתפזרו למולקולות שינדדו לאורכה ולרוחבה של הבריכה הענקית שנקראה פעם ארץ.
כשהייתי קטנה היינו מצמידים צדפה לאוזן והיו אומרים לנו, ' הנה, תקשיבו. תשמעו את הים.' היום אנחנו משוכללים יותר - כבר לא זקוקים למתווכים. אני בטוחה שכל אחד מכם שומע את הקול של הגל המתקרב, עם צדפה או בלעדיה, ואפילו אם הידיים שלכם מונחות על האוזניים חזק-חזק. אני עצמי הייתי רוצה להצמיד את הידיים לאוזניים, אבל יש לי אוזניות עליהן והידיים שלי עסוקות בסיגריה ועוד סיגריה. התרפיה היחידה שלי היא דיבור בפניכם. או באוזניכם.
אם הייתי ג'רי ספרינגר או לחלופין רפי 'רפש', ודאי הייתי מזמינה טיפוסים לעלות לשידור ושואלת אותם, 'ומה אתה מרגיש אדון כצמן כשאתה יודע שאתה עומד למות בעוד שלוש וחצי דקות?' או משהו בסגנון, 'מישהו עשה לאנושות delete. יש לך מסר לאומה מבועתת זו?' אבל אני לא שמה זין כרגע. אני לא עיתונאית רודפת סקופים. וזה לא ד"ש עם שיר. 'תגידי לנורית שאני אוהב אותה ונורא מצטער...' או חביב יותר, 'הכל בגלל שאנחנו לא שומרים שבת...'. אם לא הייתי במצב רוח כל כך מזופת, הייתי דופקת כדור בראש לבנאדם האחרון ששמעתי אותו אומר את זה. כשאנשים נמצאים בסיפם של מצבי לחץ, הם נוטים להיות קטטוניים ולדבוק בנוהל אחד ויחיד. לא תזיז אותם במסרגות ברזל ולא במזומנים. האמת היא שגם לי יש קיבעון משלי - אני תקועה מול התחנה הביתית שלי וכל הזמן אוספת דיווחים עדכניים על המתרחש בחלקת האדמה ההולכת ומצטמצמת שלנו. איפה עמי, לעזאזל?
אז הנה מגיע המוות. יום הדין, תגידו. ארמגדון, יגידו הנוצרים. אז היכן ארבעת פרשי האפוקליפסה המפורסמים? הסוסים עם המבט החלול בעיניים השחורות ועוד זבל הוליוודי שכזה? יש לי הרגשה שאם הם יבואו, זה יהיו בסירות זודיאק. עושה רושם שגם למשיח בן דוד אין תוכניות לקפוץ לביקור. מה שמזכיר לי - היום קיבלתי הודעה מחו"ל, אפשר לומר. מסתבר שמעבורת החלל 'אטלנטיס' תקועה מחוץ לכדור ואין לה איפה לנחות, אחרי שקייפ קנברל שקע במצולות. עצתי להם: הישארו על המעבורת. בינכה תמותו מחוסר אוויר - אם בטביעה ואם מהיעדר חמצן. אגב, האין זה אירוני ששם המעבורת הוא שמה של היבשת המיתית שטבעה גם היא, בשל אסון טבע? מישהו מריח קונספירציה? תוכנית חומש אלוהית? או שכולנו פרנואידים בפרוטה?
עוד שלוש סיגריות נשארו לי. חרא. כמו השיר ההוא, 'שלוש סיגריות במאפרה'. אם היה לי גם ויסקי הייתם שומעים אותי שרה א-לה אליס קופר, אז מזל מבחינתכם שאין לי. כזו אני. תמיד צרודה מסיגריות וויסקי, כמו זמר קנטרי בבר נידח מלא בלבבות שבורים וחלומות מנופצים. עמי אמר לי שאני מזכירה לו את נינה ג'קסון, אבל אני אמרתי לו שהתחת שלי הרבה יותר גדול משלה.
אני לא יודעת אם אתם מאזינים, או שיצאתם לצעוק אל השמיים או השד יודע מה, אבל זה לא חשוב. כל עוד אני יכולה לומר לעצמי שמישהו שומע אותי, אני יכולה לעבור את הדקות האחרונות הללו מבלי לצאת מדעתי.
שוב הקולות נשמעים מבחוץ. אני מציצה בזהירות, כאילו יש טעם לשמור על החיים כשכולנו ממילא הולכים להתפגר. חבורה של גברים ונשים עסוקים באורגיה המונית. פתטי ומעורר הערכה בו זמנית. אני חושב שתעשייני הפורנוגרפיה היו מקנאים בחבורה העליזה הזו. הם נועזים, בחיי! מישהו אמר פעם - האם היה זה פרויד או ניטשה? שהסקס נותן אשליה של המשכיות. אבל שום המשכיות לא תהיה כאן. שום הר אינו גבוה די הצורך, שום מחילה אינה עמוקה די הצורך. אז למה לא ליהנות מכל מה שנשאר? יחי ההדוניזם, נכון?
אם אתם מוכרחים לדעת, אני רואה את השעות האחרונות באורח קסום, אף שאינני רומנטיקנית. תמיד חשבנו שכשיבוא הסוף תהיה אנרכיה מטורפת וכל איש הישר בעיניו יעשה. כלומר, שוד ורצח ואונס ומעשי תועבה שכל הרואה אותם תצלינה שתי אוזניו, וכו'. אבל לא. לראשונה בתולדות העולם, נהיינו חברה שהכל בה ניתן בחינם. שוב אין ערך לכסף, מניות בבורסה ואיגרות חוב. פסה הדאגה מהמשכנתא, חובות הימורים, זכייה בלוטו-שמוטו ומחירה של חופשה באילת. רוצה פרוזאק? גש לבית מרקחת הקרוב. צ'יפס, מיטה מתקפלת, פצצה גרעינית? מבצע מיוחד! סוף עונה, גבירותיי ורבותיי: מכירת חיסול - חינם אין כסף! מהרו והגיעו! הכסף הוא בדיה המוסכמת על הכל, מישהו כבר אמר את זה. עכשיו הגיע זמנה להתנדף.
לא שלא חסרו מעשי טירוף. אני עוקבת אחרי כל מה שאני יכולה, בעזרתו של עמי, והדברים ששמעתי ביומיים האחרונים היו יכולים למלא ספריה שלמה של אסיפת קרימינולוגים. גבר אחד מרחוב פרישמן אנס את אשתו ושלוש בנותיו עשר פעמים, עד שהגיעו השוטרים והפסיקו אותו, והמשיכו במקומו. את זה סיפרה לי הבת הבכורה, חצי שעה לפני שדפקה לעצמה כדור בראש. שלוש דקות אחר כך שמעתי על אשה חרדית ששרפה את בית מעריב, בטענה קולנית למדי ש"זהו מקור כל הרעה ויש לבער את הנגע מעירנו." בבניין היו אותה עת בערך ארבעים עובדים שפשוט הרגישו שם טוב יותר מאשר בבית. ותבינו, ארבעים זו הערכה אישית; צוותי החילוץ שבתו כליל, המשטרה סיימה את תפקידה והצבא יצא לפנסיה. כולנו נהיינו חופשיים לעשות הכל בשל גחמה של הטבע.
מספר המוזרויות הפיקנטיות, עם זאת, עולה אפילו על מעשי הפשע. גבר בן חמישים הוציא את אשתו מהקבר שם נקברה לפני חמישה ימים כתוצאה מסרטן המיעיים וגרר אותה למסעדה היוקרתית רסטורנטה בצפון תל אביב. הוא הניח אותה מולו, לצד שולחן מפואר, וכפה על צעיר ביש מזל להגיש לו ולאשתו שירות באיומי אקדח. "תמיד רציתי שנאכל במסעדה הזאת, אבל אף פעם לא היה לי די כסף," הסביר. איש אחר, במרחק שלושה רחובות מכאן, נמצא על ידי שכניו כשרגליו וקיבתו אכולים למחצה. הם חשבו שחיית טרף כלשהי עשתה זאת, עד שנתקלו בפתק שהותיר אחריו: תמיד רציתי לדעת מה תהיה ההרגשה לאכול את בשרי שלי. הוא מת, אגב, מהרעלת מזון. מחצית מהתושבים הפסיקו ללכת עם בגדים: עוד מוסכמות חברתית חסרת ערך. כאילו הגלגל שב לאחור; מותגים אופנתיים הפכו אנכרוניזם ומשתמשים רק במה שמועיל. מדוע איננו מתהלכים עירומים ברחובות...? כמה היה שמח ג'ון לנון לראות אותנו עכשיו!
אבל למרות זאת, רק חלק מהתושבים לשעבר חשבו כך. כמה מהם העדיפו את הקיצוניות השניה: להפוך עצמם ייחודיים עד כמה שאפשר ולא להיבלע בהמונים נטולי שם. הם בחרו בגדים נוצצים מחנויות מנופצות, עיצבו וגזרו ושירטטו להם דגמים ביזאריים של מלבושים, ששיקפו לדעתם את אבני הבוחן של נשמותיהם. ראיתי אתמול בערב טיפוס בתחפושת של אנוביס ועוד אחד שנראה כמו סופרמן. "אני אעוף מכאן ישר לקריפטון!" הוא צעק באוזני העיר המתייסרת.
הדת, שדי נדחקה הצידה בעולם הפוסט מודרניסטי, שבה לפתע בהזנק עצום, כמו חברת סטארט אפ ותיקה; ובדיוק כמוה קצרת ימים. כרוזים התובעים כפרת עוונות ותפילות גדשו את העיר עד לגובה הברכיים ובתי הכנסת, המסגדים והכנסיות נלחמו ביניהם על קליינטים. האווירה לא היתה כה סוערת מאז מסעי הצלב. עמי מכנה את הימים האחרונים האלו "עידן היתוש" : חיים קצרצרים, שבהם ניזונים מחרא וצפויים להימחק בסטירה אחת כבירה. רבנים וכמרים ואנשי דת לשעה אחת הבטיחו מקומות שמורים בעולם הבא לכל דכפין. אנשים נואשים באמת תוכל לקנות גם בשבר של ציפורן.
היי, לכל מי שהצטרף זה עתה, אני הקול שילווה אתכם עד הסוף, השעה 6:01 ואתם על תדר 66.6, אז תתרווחו במושבים, תעצמו עיניים ותחשבו כחול.
מה שמזכיר לי דבר נוסף. בדקתי וגיליתי שאנשים עדיין בוחרים בדברים הפשוטים ביותר כדי לברוח: אלכוהול, סמים וסקס. חנויות משקאות הפכו למקומות מפגש ציבורי, בו אנשים דופקים את הראש ואחר כך דופקים אחד את השני. לפעמים הם הגונים יותר - פשוט יושבים ביחד, לא מדברים על שום דבר מיוחד אלא מנסים לשאוב נחמה ועידוד מתחושת היחדיו . סקס הפך לדבר שנעשה כמעט מדי חמש דקות. "היי, תגידי, מה את עושה עכשיו?" "ואללה כלום, בדיוק זרקתי את הדיסקמן שלי למה הוא דפוק." "יופי, בואי נזדיין." ככה, בלי שמץ של חיזור או הכנה מקדימה. כמו נווד שנמצא במדבר לוהט עם נאד מים כמעט ריק - כל טיפה היא חשובה. ניסיון לדחוס עשרים שנה בעשרים דקות. הם מנסים להספיק את הכל; מין, מזון ופנטזיות כמוסות. ואני? אני עושה עכשיו מה שתמיד רציתי לעשות: להיות המפעילה היחידה של תחנת רדיו פירטית. האם היה באמת צורך שכל העולם יסוב על צירו רק כדי שאני אקבל עטיפת מתנה מלווה בחומר נפץ שכזה?
אבל יש גם אנשים שמסתגרים עמוק בפנים. נועלים עצמם בבונקרים ממוגנים לכאורה ומחזיקים אצבעות, מדליקים נרות ותולים קמיעות. שמעתי שעוד לפני שהגיעה הגאות למדריד, חצי העיר כבר היתה מחוקה: התושבים עשו לגלים את העבודה ומחצו זה את זה למוות במנוסת בעתה חסרת שפיות. רחובות נחסמו ובתים קרסו, פשוטו כמשמעו, מכוח הדחיפה של מאות אלפי בני אדם שניסו לברוח. הרי לכם פרק נוסף ל"שיאי גינס", אם יישאר מישהו בכלל כדי לכתוב אותו.
אני רואה מהחלון את בית הדפוס של "ידיעות אחרונות". הם לא הפסיקו לעבוד לרגע, אפילו שהמוות עומד על שביל הכניסה ומוחה רגליים על השטיח. הם זקוקים לעבודה, אפילו אם היא חסרת משמעות, בדיוק כמו שאני זקוקה למיקרופון הזה ולתחושה של מילים שיוצאות מפי ומתפזרות בהמיספירה. אבל אני הערכתי יותר את ההוצאה לאור של הוצאת ספרים קטנה ולא מוכרת בשם "שגן לכל". הם פירסמו לא ידיעות בדבר הקטסטרופה ולא נסיונות אחרונים להמרות דת, אלא משחקי יצירה בעבור ילדים ומבוגרים כאחד ותשבצים, משחקי סודוקו ועוד בכמות סיטונאית שחולקו חינם אין כסף. פנסיונרים ונערים בגיל חטיבת ביניים מחלקים אותם ברחובות ובשדירות אפילו עכשיו.
נשארתי עם סיגריה אחת. ועוד בלי ויסקי. צרות של עשירים, מה?
אולי אתם תוהים מיהו הקול מאחורי המילים. מיהי האשה שמעבירה לכם את דמות העולם ההולך ונחרב. הסטוריונים אמנם נשארים מחוץ לתמונה, אבל אני רק חובבנית, לכן מותר לי לדבר גם על עצמי. ובכלל, האגו שלי מתעקש שתחשבו עלי, ולו לרגע, כשתרדו אלי קבר.
שמי פאיטה קורץ. אני בת 35, בעלת מחסור חמור בוויטמינים, פיאה אדומה וסיגריה אחת בלבד.
אבא סיפר לי פעם שכשנולדתי, אמא העיפה בי מבט אחד והתעלפה. הוא בטח אמר את זה רק כדי שתהיה לו אנקדוטה לספר לחברים על כוס בירה כעבור שנים. הוא רצה להפוך אותי לאנקדוטה, אחרת יצטרך להבין ברצינות שיש לו בת שעליו לדאוג לה עד יומו האחרון.
אני יושבת על פוף ענק, בגודל של מאהל בדווי לפחות. אני מוכרחה, כי אני שוקלת 318 קילוגרם, ואין שום כיסא שמתאים לי בדירת חדר וחצי הזאת. אמרו לי שהרופא המיילד פתח לאמא את הבטן עד הטבור ושלף אותי עם מלקחיים. אני שונאת אם הרסתי לכם את הדימוי שהיה לכם עלי - מעין דן ראתר בגרסה הנשית שלו, אולי, אם תרשו לי להחמיא לעצמי - אבל אנחנו כבר מעבר להעמדות פנים, לא?
המשקל שלי הוא לא הבעיה האמיתית. אמנם העלו אותי לדירה עם מנוף - אני לא צוחקת, גרנו בקומה שלישית ונדרשו שלושה שרירנים (אז הם נקראו גופנאים) כדי להרים אותי מהעריסה. אבל זה עוד כלום. אני סובלת מגידול שמעטים מכם ראו אי פעם, אם בכלל. חישבו על נפגעי הקרינה של צ'רנוביל, ותעלו אותם בחזקה שלישית, ואז אולי יהיה לכם קנה מידה להבנה. מהמותניים ומטה הגוף שלי נראה כמו ג'ונגל של בשר מעוות, שרכים וקנוקנות בצבע אדם שמתפתלים סביבי ברדיוס של שניים וחצי מטרים לפחות. כינו אותי כבר בכל כינוי שניתן להעלותו על הדעת - אשת התמנון, בתו של פרנקנשטיין, טנק מרכבה סימן 10, ומה לא. אם לירושלים יש שבעים שמות, אז אני עקפתי אותה בסיבוב כבר מזמן. כמות הכדורים שאני בולעת בכל יום יכולה להרוג קרנף, כדורים שדרושים לשמירה על לחץ דם נורמלי ומניעת התקרשות באזור הירכיים. מעולם לא הלכתי על רגליי - אין לי בכלל רגליים, רק משפחה של דמויי אנקונדה מתחת למותניים. מעולם לא שכבתי עם גבר - הכוס שלי קבור עמוק מתחת לצמחיית הבשר כמו פתח של מערה שמכוסה בענפים וזרדים. את מספר הפעמים שיצאתי מביתי ניתן לספור על אצבעות יד אחת. ובדרך כלל היו מוציאים אותי עם שופל.
גדלתי בבית, עם אמא שפחדה להביט בי כאילו הייתי גורגונה. אבא ברח עוד לפני שהגעתי לגן. גברים הם אמיצים על הכביש ומאחורי כוונת של רובה, אבל רק נסו לתת להם להתמודד עם ילדים...! למדתי בבית כשמחיצות מפרידות ביני לבין המורים הפרטיים שלי - רק כך הם היו מוכנים לעיסקה. עשו עלי פעם כתבה ב"תאמינו או לא" , מאה רופאים ניסו להפוך אותי לשפן נסיונות ופתחו לי אתר באינטרנט מבלי שידעתי על כך בכלל. שם שיפצרו אותי בפוטושופ כך שנראיתי כמו המפטי דמפטי אחרי ניתוח מעקפים שהשתבש בתוספת כיתוב שאמר הגרוק הישראלית. הם אספו כל מיני תופעות גופניות משונות, כמו שערות שצומחות בפה ואנשים עם זנב, ואני הייתי הלהיט הגדול ביותר שלהם. זכיתי ליחס מעורב של תיעוב ורחמים מאותם האנשים עצמם, כאילו הם נגעלים ממני אבל יודעים שזה לא הוגן להרגיש ככה כלפיי, ובכל זאת זה בדיוק מה שהם חשים.
מעולם לא עבדתי. מעולם לא טיילתי בתאילנד, הודו או אפילו לירקון המבאיש. פעמיים חטפתי התקפי לב, שניהם בגיל 25. לפני חודשיים נפלתי על הגב, ואלמלא עמי, השותף שלי לדירה ושני בריונים הייתי ממשיכה לשכב על הריצפה עד עכשיו. ואפילו אל תנסו לשוות בדמיונכם מה קורה כשאני צריכה לחרבן. ניהלתי תחנה פירטית, למי מכם שיודע, במשך שלוש שנים בתדר 87.3, שם שידרתי שירים של אאוטסיידרים והיתה לי תוכנית בשם "בני נפילים" שעסקה בתופעות טבע חריגות. זה עבד דווקא לא רע עד שבאו מההוצאה לפועל וכיסחו לי את העסק. רצו גם לזרוק אותי לקלבוש, אבל הייתי גדולה מדי בשביל הניידת. ככה שנשארתי פה, עם עמי שדואג לי לסיגריות וויסקי כאילו אני מאדאם של בית זונות והוא הסרסור מספר אחת.
נצא להפסקה? לא נראה לי. אין לנו די זמן. מישהו אמר פעם שהזמן הוא טריק של הטבע כדי שלא הכל יקרה בבת אחת. אבל אין כמו שיר טוב כדי לסגור איתו את הבסטה, לנעול את הדלת ולקפוץ קפיצת ראש למים. אה, חוש ההומור של ההומו ספאיינס. מסיכה לפחד. ביומיים האחרונים שמעתי יותר בדיחות מששמעתי בכל חיי, רובן קשורות לנחשול שבא עלינו לכלותנו. המצאנו סוג חדש של בדיחות שואה. "שתה מי עדן. יטיסו אותך ישר לגן עדן!"
אני שומעת צרחות. צחוק מתגלגל, חלול כמו בקבוק ריק, דיבורים יבשים וחסרי ממד כצילום נוף סתמי. "מה העניין? יאללה זוז ממני. תן לשכב בשקט." "נראה לך שהוא יפסיק לצעוק?" "עוד מעט כולנו נפסיק לצעוק." "נסעתי מקצה אחד של העיר לאחר. מילאתי אותה בכל דבר שרק יכולתי. בגדים, אוכל, תכשיטים, מה שלא תרצה." "בשביל מה יא דביל? מה תעשה, תיקח את זה איתך לעולם הבא?"
הבכי הוא הקשה מכל. ראיתי ילד בן שמונה עומד ברחוב ובוכה. הוא לבוש בבגדים יפים, חדשים. אנשים עוקפים אותו או מסבים את פניהם. או שהם קורסים בפינה ובוכים בעצמם. איזה נחמה כבר אפשר להציע להם?
אלוהים הוא בנזונה אמיתי. הוא גבר מכריס ומשועמם ששופך דלי מים על תל נמלים, רק כי הוא נהנה לראות אותן בורחות בבהלה. אל תדברו איתי על דרכים נסתרות או חטאים שהגדישו את הסאה. אתם באמת רוצים לומר לי שאתם רוצים למות בצורה כה איומה והמונית, כמו קודמינו בתפקיד, הדינוזאורים?
הדלקתי את הסיגריה האחרונה. מרלבורו לייט. הגז של המצית הלך גם הוא. הסמליות משעשעת אותי. האביזרים נגמרים בדיוק כשאנחנו נגמרים - כאילו הם יודעים שהם כבר חסרי תועלת. עכשיו 6:06. חשבתי לגמור את השידור בשיר פאנק ישן, אבל ויתרתי. אני רוצה בסוף לשמוע את רעש הרקע הזה שאנחנו תמיד מתעלמים ממנו. קול הפרסות המקדים את בואו של הדבר הכחול הענק. הרקוויאם שלפני.
הכל רועד. מרגישים את זה? המיקרופון מתנודד כמו ויברטור בפעולה. צעקות. מנוסה חסרת תוחלת. אל תזוזו לשום מקום. אין לכם לאן. מי יודע, אולי מתי מעט יהיו ברי מזל ויהפכו לדו חיים כמו קרפדות וצפרדעים. רעיון מעניין, לא? נחזור אל המים מתוכם הגחנו.
אני רואה אנשים בחוץ. עירומים, שקטים. הם משתרעים ברחובות בזרועות פשוטות, כאילו זה טקס פגאני עתיק יומין. ההבעה שלהם כזו ריקנית שזה כמו להסתכל בבובות בדמות אנוש. נהיינו למינגים בהילוך אחורי - המים באו אלינו.
תמיד רציתי לטבוע משפטי חוכמה משלי, במקום לצטט גדולים וטובים ממני כשאני נדרשת לחיזוק דבריי. הפעם אוותר על כך. אם תיקחו איתכם את קולי אלי מוות, די לי בכך. נוסף לשידור הזה, הכנתי לי כתב יד שסוקר את האירועים הללו וחתמתי אותו בבקבוק הוויסקי. הוא יצוף בים, אני מקווה, כמו שהיו עושים אי אז בימי הביניים. אני תוהה מי או מה יהיה זה שיקרא אותו.
כאן פאיטה קורץ, מסיימת את השידור ואת החיים בכלל, על תדר 66.6, עכברושים שלי. תצמיחו סנפירים ותמתחו מפרשים.
לעזאזל. הגעתי לפילטר.
(שיעול עמוק וממושך)
הדממה הזו מחרישת אוזניים.
