אהבת חיי.
איך נתתי לה ללכת?
אני מסתכל בפניו – ורואה את פניה. אותם עיניים מלוכסנות, אותו חיוך כובש,
אותן גומות חן מתוקות, אפילו את הרגליים המצחיקות שלה הוא קיבל, עם הפלטפוס המשפחתי שלה.
כפות רגליה הקטנות, שפעם היתה מבקשת ממני לעסות אותן עבורה. היתה משלחת את רגלה לעברי כשהיינו ישובים מול הטלויזיה בערב, מתחנחנת אלי שאלוש את כפותיה הקטנות ואנעים את יומה.
ואני הייתי עושה טובה ומנסה למלא את מבוקשה, אך תשומת ליבי תמיד היתה מרוכזת במרקע, שם הבזיקו לעיניי אותן תכניות חסרות משמעות.
היא היתה מרגישה בחוסר תשומת הלב שלי ונעלבת.
מה כבר ביקשה ממני? קצת מגע? ניסתה ליצור קשר ביני לבינה ואני – כל כך רחוק, כל כך לא איתה...
איך נתתי לה ללכת?
אני מלטף את תלתליו – וזוכר את תלתליה. אותו שיער מסולסל וקופצני בדיוק כמו שלה. תלתלי הבקבוקים שלה, שפעם היתה מבקשת ממני להעביר את אצבעותיי בשערה הסורר והיתה נזעקת בכל פעם שמשכתי בטעות בקשר סבוך בשערה ומתפנקת בקול חתולי ומסבירה לי איך לעשות את זה נכון מבלי לסבך את רעמת התלתלים השופעת שלה.
ואני הייתי נושף בחוסר רצון אך מנסה לרצותה והיא מיד היתה מרגישה ומתרגזת, ששוב איני מקדיש לה את תשומת ליבי.
מה כבר ביקשה ממני? קצת הנאה? ניסתה להראות לי שבי היא בחרה ואני – כל כך מסוגר, כל כך לא איתה...
איך נתתי לה ללכת?
אני מחבק אותו – ונושם את חיבוקה. אותו הריח שנודף מעורו, מגופו של ילדי הוא בדיוק כמו הריח שלה. ריחה דבק בו. שגרת יומה ממלאת את חייו והוא את שלה ואני לא איתם. החיבוק שפעם היה כולו שלי, שפעם היתה באה ומחבקת אותי מאחור, מניחה ראשה על גבי. החיבוק שאהבתי מכל, כשהיתה נשכבת על גבי כשאני שכוב על בטני, ראשה נח בין שכמותיי וידיה אחוזות בשלי, מבקשת את קרבתי, מבקשת את חומי ואת גופי, מבקשת להתחבר אלי ואיתי.
ואני הייתי נשאר קפוא על משכבי, לא נע ולא זע והיא מיד היתה מרגישה את קרירותי ומתרחקת מעלי פגועה ודומעת, יורקת את עלבונה עלי, כולה אש וגופרית, כי לא נתתי לה את מבוקשה.
ומה כבר ביקשה? לעשות אהבה? ניסתה להראות לי שאותי היא אוהבת ואני – אני לא איתה. לא נותן לה אהבה.
איך נתתי לה ללכת?
אני מתבונן בילדי – ורואה אותה. איך אסביר לו את סיבת העדרי? איך אומר לו מדוע אינו כשאר הילדים, שחיים במשפחה שלמה?
איך אספר לו על אהבת חיי שאותה לא השכלתי לאהוב? איך אודה בפניו שבגללי הבית התפרק? כי לא ידעתי לאהוב, כי לא ידעתי לגעת, כי לא ידעתי שבאהבה אין זמן, יש רק את עכשיו.
ואני – אני הייתי עסוק בלתכנן תכניות, שגם אותן לא הצלחתי לממש. הייתי עסוק בלחפש עוד דברים שיעסיקו אותי ולא אראה את אהבתה אלי דועכת.
זועק אליה מאחורי חומות הבטון שלי, שכל כך הרבה זמן ניסתה לנפץ, לטפס מעליהן, להפיל מסביבי, לשבר ולסלול את דרכה אלי ואני – אני נשארתי נצור וסגור בתוך חומותיי.
ואני חשבתי שיש לי את כל הזמן שבעולם. שאת היעד שכבשתי, לא אוותר עליו לעולם, גם אם המחיר רע ומר...
איך נתתי לה ללכת?
אני לוקח אותו לטיול, את ילדי, למקום בו נפגשנו לראשונה.
הוא עוד קטן, עוד לא הגיע הזמן לחשוף בפניו את הכל. נפשו עוד רכה מדי להכיל את כל הכאב וגם כך יש מספיק כאב בכל פעם שאני משאיר אותו בזרועותיה ושב אל ביתי החדש, אל בת זוגי הנוכחית, אל החיים החדשים שיצרתי לעצמי – כל כך רחוק ממנה, כל כך לא איתה.
איך נתתי לה ללכת?
אני מתנחם בזרועותיה של אישה אחרת וחושב עליה. אני מחבק גוף אחר ומשתוקק לשלה. שלוש-עשרה שנה אני אוהב אותה.
העלתי אותה לדרגה של קדוֹשה – וקדוּשה אסור ללכלך. אסור לגעת, אסור לחבק.
ליד קדוֹשה צריך להסתובב בחרדת קודש ולקוות שלא תעזוב אותי, אותה הקדוּשה..
איך נתתי לה ללכת?
אהבת חיי.
כל כך רחוקה ממני, כל כך לא איתי.
כבר לא אוהבת אותי, כבר לא מבקשת אותי.
ואני – אני נתתי לה ללכת...
