אני יכול להקשיב לכם ולדעת מה אתם חושבים באמת, אני יכול להסתכל בעיניים שלכם ולדעת את מה שבליבכם, ואם אדע אני מבטיח לא לספר לאף אחד.
בתחילה הרופאים חשדו כי מדובר בדלקת בשקדים "במידת הצורך הניתוח הוא שיגרתי" הרופאים אמרו לי.
לא יודע, כשכורתים לך את מיתרי הקול המרגש לא כל כך שיגרתי.
סרטן. עד אז בשבילי זה היה המזל שלי או מאכל בצלחת. עכשיו זו הייתה סיבה.
הסיבה שלא יכולתי לדבר יותר.
חלקים מחיי נלקחו ממני כמו חתיכות של פאזל שמפוזרות כדי להרכיבן מחדש.
מי שחשבתי שהיו החברים שלי,העבודה, הלימודים במכללה, הכל נעלם כאילו לא היה. ולא יכולתי להגיד כלום בנושא.
העולם, שכנראה לא הבין שלאנשים ללא מיתרי קול עדיין יש לב, נסגר בפני לאט לאט.
הפכתי להיות תלוש.
כל עוד לא היה תחת ידי עט ונייר הייתי שקול לאדם אוטיסט שלא יכול להגיב לסביבתו.
התעקשתי שלא ללמוד שפת סימנים ושבועת רבים ישבתי בביתי בחוסר מעש.
רק בשבילה הייתי יוצא מהבית.
אהבתי אישה, אהבה פשוטה ואמיתית של הימים שחלפו מזמן, מסוג האהבות שאי אפשר לתאר במילים ולכן גם לא אנסה.
בשבילה הייתי גם הולך למקומות בילוי ציבוריים, דבר שתיעבתי מאז ומתמיד, אבל ידעתי שהיא אהבה.
אני זוכר שפעם ישבנו בבית קפה, "מה תשתו" שאל המלצר פתחתי את פי לענות לו ואז נזכרתי.
סגרתי את הפה ובאותה נשימה שלפתי מהכיס שבחולצתו עט ורשמתי על המפית "נס-קפה, שתי סוכר, שיהיה חם" החזרתי את העט חזרה לכיסו. חייכתי וציפיתי שגם הוא יחייך ויקבל את כל העניין כבדיחה. המלצר רק הרים גבה והסתכל במבט של התנשאות על כל העניין. לאחר כמה שניות של שקט הוא העביר מבטו אלייה ואמר "ולגברת?". בפעם הבאה שישבנו שם היא הזמינה עבור שנינו.
כך היא הפכה לנקודת האחיזה שלי בעולם. כשהייתי איתה זה לא היה משנה אם אני יכול לדבר או לא.
"אני לא אוהבת אותך" שמעתי את המילים מהדהדות בחלל החדר מתערבבות עם הד של ריב קולני שניהל זוג השכנים הנשוי ממול.ידעתי שהיא משקרת. בן אדם שלא יכול לדבר חייב ללמוד להקשיב.
שמעתי את קולו של אביה, בן אדם קר ומנותק, יוצא מפיה. זה היה ברור. יכולתי לדמיין את מלותיו המדויקות: "תיראי את הבטלן הזה, במקום להתגבר ולהמשיך הלאה הוא יושב כל היום בבית, לא מחפש עבודה לא מחפש מכללה חלופית, אפילו שפת סימנים הוא לא רוצה ללמוד, את מתכוונת להתכתב איתו כל החיים?"
"אין לנו עתיד ביחד ואני רוצה שניפרד" היא המשיכה והסתכלה אליי מחכה לתגובה. הסכלתי בעינייה. היא שיקרה. יכולתי לראות שהיא שיקרה
רשמתי לה על דף
"את מצפה שאני אגיד משהו בנושא?"
היא התחילה לבכות לאור הציניות האכזרית ביחס ל "שיחה" שלנו
אבל אני לא ניסיתי להכאיב לה, ניסיתי להכאיב למילים שאמרה, למילים הקרות ששייכות בכלל לאבא שלה.
"סליחה..." כתבתי
היא לקחה את העט מהיד שלי וציירה לב קטן באמצעו ציירה קו בזיגזג. לב שבור
היא הניחה את העט על השולחן ואת ידה הפרושה על ידי וליטפה אותה, נושכת את שפתיה שרק אתמול נישקתי באהבה.
היא הסתובבה ממני ויצאה מהדירה הקטנה שלי שבדרום ת"א. היא הלכה ולא עשיתי כלום.שתקתי.
השכנים הפסיקו לצעוק כאילו משתתפים בצערי.
דקות ארוכות עוד הבטתי בידית הדלת שבאה במגע עם היד שלה בפעם האחרונה. בסוף התיישבתי.
רק העיניים שלי הראו מה הרגשתי בצורת דמועות רטובות ומלוחות.
זה אבא שלה. זה הכל אבא שלה.
הוא לא אהב אותי גם כשיכולתי לדבר, הוא היה אומר שאני נראה רגוע יותר מדי.
חמשה חודשים לאחר מכן עדיין ישבתי בבית, לא עושה כלום, לוקח מצרכים מהבית של ההורים ומתקלח פעם בשבוע, כשלפתע נתקלתי באותו פתק, אותה חתיכת נייר עם המשפטים הבודדים שכתבתי לה והלב השבור הקטן. מיידית העברתי את מבטי ליד שלי אותה ליטפה ומשם לידית דלת הכניסה של הבית, מין "רקורד" של הרגעים האחרונים שלי איתה. עיקצוץ קטן בלב הזכיר לי את החתיכה שאבדה לו כשהיא יצאה החוצה בסערה מביתי לפני חמישה ירחים.
רציתי לראות אותה, לא יודע מה רציתי להשיג בזה, זכרתי את הכאב שהסבתי לה בפעם האחרונה שנפגשנו, רציתי לבקש סליחה, רציתי להיזכר בריח שלה, במראה שלה. רציתי.
כשדפקתי בדלת ביתה לא ידעתי מה בדיוק אני עומד לעשות או להגיד, סליחה לכתוב.
דפקתי בדלת ואימה פתחה, היא לא בבית היא אמרה לי, ביש מזל. אם אבא שלה היה בבית הייתי חוטף אגרוף או טריקת דלת. אבל אמא שלה לא הייתה כזאת. אומנם חלשת אופי אבל אדם טוב.
היא הציעה לי כוס קפה והסכמתי.
ישבנו במטבח ושתינו בדממה, אני כי לא הייתה לי האפשרות לדבר והיא מבושה.
זה נמשך בערך חצי שעה. לאחר מכן היא הציעה לי להיכנס לחדר שלה ולקחת דברים שלי שבוודאי שכחתי אצלה ואני הנהנתי במהירות ברגע שהיא סיימה את משפט. לשנינו היה ברור שאני בחיים לא אקח בחזרה משהו שנתתי לה.
נכנסתי לחדרה, אותם מראות וריחות מוכרים, רק חסרה התמונה שלנו הקבועה על שולחנה, קבועה לשעבר.
ניגשתי לארון, עוד ידית שבה נגעו ידיה, ופתחתי אותו, בגדים מוכרים צצו מול עיני מעבירים בי זיכרונות מעברנו המשותף. ראיתי את הסוודר האפור שלבשה לטיול מחנאות בחורף של שנה שעברה, את השמלה השחורה שלבשה לאיזו מסעדה יוקרתית ואת הג'קט הכחול והחמים שהיא לבשה כמעט לכל מקום.
מרוב שיטוט בזיכרונות העבר לא שמתי לב למה שקורה בחוץ ולפתע שמעתי את קולה וקול גבר שלא זיהיתי. הם הלכו במסדרון שמוביל לחדר הזה. הייתי חלקית כבר בתוך הארון ולא היה לי הרבה זמן לחשוב אז קפצתי מהר לתוכו, התיישבתי וסגרתי במהירות ובעדינות את הדלת.
למה האם לא הזהירה אותי? כנראה הלכה לישון ושכחה ממני, איך אני יוצא מזה בדיוק? תקוע בארון קטן ומחניק חשבתי על התוצאות של מצב בו היא מחליטה לפתע להחליף חולצה.
הם נכנסו. שיחה שגרתית על מה שעשו לפני כמה ימים וכמה נחמד היה לפני שבוע ומי התקשר למי ומה שלומו של זה וזאת, הכל נשמע כאילו הם בני דודים או משהו כזה, וקיוותי שזה באמת נכון.
אבל משום מה לא זכרתי אף בן דוד בשם.... רון היא קראה לו ומיד שמעתי ציקצוק שפתיים, הם התנשקו ארוכות.
פסלתי מיד את האפשרות של גילוי עריות והתחלתי להכיר בעובדה המצערת שהיא מצאה מישהו אחר. מישהו בשם רון.
היה ברור שהשידוך לרון הוא גם מעשה ידיו של אביה, תיעבתי את האדם הזה באותו רגע יותר מכל דבר בעולם,הייתי מוכן להרוג אותו.....
אבל אז חשש קל התגנב לליבי, נכון אבא שלה יכול להכיר לה אותה אבל הוא לא יכול להכריח אותה לצאת איתו, ובאמת עבר זמן... יכול להיות...., יכול להיות שהיא באמת....
חוט מחשבותיי נקטע כששמעתי לפתע "מורן החודשים האחרונים היו מדהימים מבחינתי ואני מרגיש שאני רוצה למסד את הקשר שלנו, מה שאני מנסה להגיד בעצם זה..... האם תינשאי לי?"
התאפקתי מאד חזק לא לדפוק אגרוף לתוך דלת הארון.
שום דבר לא הכין אותי לתשובה שהיא נתנה לו.
"רון.... כן אני אנשא לך...."
מה?
כאב. אי היכולת לדבר, פיטורים, סילוק מלימודים, הפרידה, הכל חזר אליי באותו רגע.כאב
ניסיתי לצעוק אבל במקום זה יצאה לי יללה, בלתי נשמעת כמעט, בתדר שרק כלבים יכולים לשמוע.
נכון, אי אפשר לצעוק בלי מיתרי קול אבל בהחלט אפשר לבכות
בכיתי בעיני ובליבי, בכיתי בלי להוציא הגה, בלי קול, אין יודע ואין מנחם.
"אני אוהב אותך כל כך... בואי נצא לחגוג אני אקח אותך למסעדה הכי יוקרתית בעיר, הכל בשביל הנסיכה שלי.. קחי את הג'קט ובואי"
כשהיא פתחה את הדלת היא ראתה אותי יושב עם דמעות מעטות , מושיט לה את הג'קט הכחול שהיא אהבה.
היא הסתכלה אליי, בפנים אטומות, לא מסגירה את ההפתעה שחשה ורק העיניים שלה דיברו והן אמרו לי: "מה אתה עושה פה, אני מצטערת על הכל, אני עדיין אוהבת אותך"
לקח לה כמה שניות להתאושש אבל אז היא רק לקחה את הג'קט וסגרה את הדלת.
שמעתי אותה אומרת "אוקי אז בוא נלך" ותהיתי אם רון הרגיש את הרעד בקול שלה, הרעד שאני שמעתי בקולה, הרעד שידעתי לפרש ככאב. בתור אדם שלא יכל לשמוע למדתי להקשיב.
זה אבא שלה, ניסיתי לשכנע את עצמי, הוא שונא אותי, בגללו היא נפרדה ממני, בגללו היא מתחתנת. הלוואי שזה בגלל אבא שלה.
לא יצא לי לבקש ממנה סליחה אבל לפחות ראיתי אותה.
החלטתי להישאר בארון, להיזכר בריח שלה ולבקש סליחה, מהבגדים, הקולבים והקירות.
-
כשיצאתי מהחדר עם רון רק חשבתי על המבט שלו עם הג'קט ביד והדמעות על הלחיים.
הייתי חזקה, הצלחתי לשלוט בעצמי , אבל ידעתי שהוא קלט את העיניים שלי וניסה לקרוא אותן, והייתי בטוחה שהוא ניסה להבין איך הרגשתי באותו הרגע, מהקול שלי, אותן ארבע מילים חסרות משמעות בהן הוא בטח שמע: "זו הייתה החלטה קשה, אני אוהבת אותך אבל אני מציאותית". האם אני עדיין אוהבת אותו?
במסדרון רון שאל "למה לקחת ג'קט כחול, חשבתי שרצית לקחת ג'קט בז'?"
ואני רק עניתי "עשיתי את זה בשביל עצמי"
בערב החלטתי לעשות עוד דבר בשביל עצמי, להיפרד
התנתי איתו אהבה כשבין הרצפה לגופותינו העירומים מפריד רק ג'קט כחול.
באותו לילה יכולתי לשמוע אותו, באותו הלילה ובעוד לילות רבים אחרים כשההד של אותו ערב עולה בדממה הלילית
-
זה אבא שלה, זה הכל אבא שלה, זה יכול להיות רק אבא שלה, הידהדה בי התקווה ימים אחרי הלילה ההוא, כשכתבתי מכתב לאביה, בו סופר על מעשה אסור שנעשה על ג'קט כחול.
אבל האם יכול להיות שהיא הפסיקה לאהוב אותי?
-
עמדתי שם לפני הדלת שלו, לא יודעת עם אני שונאת אותו או אוהבת אותו, אם אני עומדת לסטור לו או לנשק אותו. חיי השתנו כה רבות.האם כבר התגברתי עליו או שלא? האם הוא הרס את חיי או השיב לי אותם?
ביד אחת החזקתי מדריכים ללימוד שפת סימנים ומזוודה גדולה למדי ובידי השניה היטלטלו מפתחות האוטו עם מחזיק מפתחות עם תמונה קטנה של רון.
צלצלתי בפעמון. אין תשובה. צלצלתי שוב. כלום. לחצתי שוב ושוב על כפתור הפעמון אבל כלום לא קרה.
לבסוף העברתי את החוברות ליד שהחזיקה את המזוודה, תפסתי את ידית הדלת ופתחתי אותה.
נכנסתי וראיתי אותו שם עומד בסלון המום, הוא עמד שם כל הזמן הזה. אך אחד לא ביקר אותו מאז הניתוח והוא ידע, ידע שזאת אני.
הסתכלתי עליו.
עמדתי שם ולא ידעתי מה אני מרגישה. אבל הוא כבר ידע. הוא כבר ראה את העיניים שלי.
הייתי צריכה לדעת את מה שהוא ידע. הזזתי את מבטי ממנו אל המראה שהייתה קבועה בכניסה לבית שלו וראיתי את עיני. וידעתי, בלי מילים.
