הערב שלאחר היום.

הערב שלאחר היום – גרסה א'.

הערב מתחיל לרדת.

רגעים אחרונים של קרני שמש זהובות, שצובעות את השמיים בצבע מוזר.

אני מנסה לתפוס את אחת הקרניים האלה ולהאחז בה כאילו היא הדבר האחרון שנשאר.

אולי בעצם, היא באמת הדבר האחרון שנשאר?

אבל ענן כבד מפריד ביני ובין אותה קרן שמש מוזהבת, שנעלמת אט, אט ומורידה מסך חשוך ואפל על אותו יום נורא.

אני לא חושבת שמישהו יוכל אי פעם לשכוח את היום הזה.

בעצם, אולי לא נשארו מספיק בשביל לזכור אותו...

הערב שלאחר היום – גרסה ב'.

השמיים פרושים מעלי.

קרן שמש אחרונה מאירה על גופי החשוף, בגווני שקיעה מרהיבים.

אך כל זה אינו נוגע לי.

אינו נוגע בי כלל.

כמה זמן אני שוכבת כאן? שעה? שעתיים? חמש?

לא יודעת.

תחושת הזמן אבדה לי.

השמש נעלמת לה וצמרמורת עוברת בי ומעוררת מחדש את הכאב ואחר כך עוד גל מצמרר את גופי לזכר מה שאירע תחת שמיים אלה.

אני מחבקת את עצמי.

דמעה זולגת בזווית העין.

אני נושכת את שפתיי ובכוחות אחרונים קמה על רגליי, מנסה להסתיר את גופי החשוף, באחת מפיסות הבד הקרועות שפזורות סביבי.

אני אוספת את שברי גופי ומתחילה לצעוד בחזרה אל ביתי.

גופי רועד ומתנודד, צעדיי כבדים וכושלים.

בקרוב יגיע חורף...