עת תבונת העננים

דואה הייתי
עד שנתליתי אצל עץ עבות,
מוסתרת בעלווה ירוקה,
קן לציפורים מטורפות.

הרוח חדלה בתוכי
שמתי עצמי כעפיפון

קרוע בסבך של חלומות,
הבטחת שווא ,
לכל  שהורישו מבנה אווירודינאמי נכון
להתעלות,
למעוף.


יש שניסו לגעת,
משכו בחוט המקשר
עד שנקרע בי מיתר
שבו יכולתי עוד לנגן.

מאז אני שם, נמוכה
מהחיים,
מהמתים,
דוהה , נרטבת

אך עת תבונת העננים
ברוח הטובה,
פיסות ממני נגאלות
נושרות, מחפשות
ילדה  
בקצה
חוט.