החום והלחות של אמצע אוגוסט הכו במרטין מיד בצאתו מפתח ביתו. השמש סינורה את עיניו החומות והוא מיהר להוציא את משקפי השמש שלו ולהרכיבם. משקלו העודף, מזג האוויר הקשה והמזוודה שבידו, כל אלה חברו יחדיו להקשות עליו את ההליכה אל עבר התחנה המרכזית במושבה.
תנועת האנשים בשעת בוקר קיצית זו של יום ראשון בשבוע, הייתה דלילה. היחיד שברך את מרטין בשלום היה מוכר העיתונים. הוא ישב בקדמת דוכנו הקטן שניצב בפינת הרחוב וסקר את העוברים והשבים. מרטין עצר, כדרכו, כדי לקנות את העיתון הרומני ולהחליף כמה מילים עם מוכר העיתונים שהיה ממוצא יווני וידע מעט רומנית.
בהגיעו אל המדרכה הרחבה שמול התחנה המרכזית, פגש שם את ידידו מנדל אשר חייך אליו בשמחה וקם ללחוץ את ידו. ה"חנות" של מנדל הייתה כבר מסודרת על המדרכה. הייתה זו מזוודה פתוחה שבתוכה נחו בסדר מופתי מסרקים גדולים וקטנים בשלל צבעים, מברשות שיער, מראות כיס, סיכות ראש ובקבוקי ברילנטין להברקת השיער. מנדל היה צעיר ממרטין בשנים אחדות ועסק ברוכלות כדי להגדיל במקצת את הפנסיה הקטנה שקיבל לאחר שנים ארוכות של עבודה במפעל הטקסטיל. מנדל המוצק וגבה הקומה, היה עליז וטוב-לב כדרכו והתעניין בשלומו של מרטין ובמעשיו בשבת. מרטין מלמל "הכל בסדר" סתמי, התיישב על הכיסא שהיה כבר מוכן לקראתו, הוציא מכיסו ממחטת בד נקיה וניגב את אגלי הזיעה מעל מצחו.
"חם, חם כאן כל כך בארץ ישראל" אמר כשהוא לוגם מכוס המים שהגיש לו ידידו.
"נו, וברומניה לא היה חם באוגוסט?" סנט בו מנדל.
"היה חם" נאנח מרטין, "אבל לא הייתי צריך להסתובב ולעשות את מה שאני עושה כאן".
באומרו דברים אלה עלתה בזיכרונו תמונת הבית קטן על חוף הים השחור בו נהג לבלות את חודש אוגוסט הלוהט עם משפחתו. ממדיו הקטנים של הבית לא היוו בעיה מאחר ואת רוב שעות היום עשו מחוצה לו. בבקרים התמקמו על חוף הים. הילדים ונטי, אשתו, השתובבו במים ובנו ארמונות בחול ואילו הוא, שספורט בכלל ושחייה בפרט לא נמנו על תחביביו, נהג להתיישב על כסא נוח מקורה ולשקוע בקריאה מהנה. לפני הנסיעה דאג תמיד להצטייד בשניים שלושה ספרים עבי כרס, אותם היה בולע בשקיקה. את שעות אחר הצהרים המאוחרות והערב בילו בבתי הקפה ובמסעדות הרבות שעל הטיילת הארוכה. "אך, היו זמנים", חשב והכאב צבט את לבו.
הוא נרכן ופתח את המזוודה שלו. ה"חנות" שלו הייתה מורכבת מצרכי תפירה. בתוך קופסאות קרטון פתוחות נחו כפתורים בשלל צבעים וגדלים, מחטים, סיכות, אצבעונים, סלילי חוטים ורוכסנים.
"מנדל", פנה והתעניין אצל ידידו, בעודו מחליק ומיישר את הסחורה שלו, "מכרת כבר משהו היום?"
"אה", עשה מנדל תנועת ביטול בידו "איזה שמנדריק אחד קנה אצלי מסרק קטן וראי לפני שעלה על האוטובוס לתל-אביב. רצה גם בקבוק ברילנטין אבל כנראה שלא היה לו מספיק כסף. בטח רוצה לתפוס שם איזו בחורה".
שתי נשים מבוגרות נעמדו מול מזוודתו של מרטין והחלו לנבור בקופסאות הכפתורים. אחת מהן הוציאה מסלה אפודת צמר סרוגה בצבע כחול והשניה בחרה עבורה כפתורים. לאחר ששינו פעמיים את דעתן, מצאו לבסוף את הכפתורים המתאימים, שלמו והשאירו אחריהן את אי הסדר שבקופסאות.
במשך מרבית שנותיו הבוגרות היה מרטין (יחד עם שני אחיו) הבעלים של בית חרושת משגשג לנעליים אשר פרנס בכבוד את שלושת המשפחות. הוא בא ממשפחה גדולה, שמונה ילדים וגדוד שלם ועליז של דודים, דודות ודודנים שאהבו מאוד להיפגש באירועים משפחתיים. לו עצמו הייתה משפחה קטנה, בת ארבע נפשות בלבד.
בבעלותו היה בית נאה, בן שתי קומות, באחד הרבעים הטובים של בוקרשט. נטי, אשתו, לא עבדה מעולם מחוץ לבית ולאחזקת הבית הגדול שלהם נעזרה בשירותיהם של מבשלת, מנקה וגנן. בתו ובנו למדו בבתי ספר פרטיים ויקרים. בחורף הייתה המשפחה מבלה חודש בהרים המושלגים. הבקתה שלהם הייתה האחרונה בשורה, ממש בפתחו של היער. מחלונה ניתן היה להשקיף על העצים עמוסי השלג. כל בוקר היה מרטין יוצא, חמוש בכובע צמר, צעיף וכפפות עבות, לגרוף את השלג שהצטבר בפתח הבקתה ולהכניס בולי עץ שישביעו את רעבונה של האש באח. בקיץ, כאמור, בילו חודש על חוף הים. לבד מאלה נסעו, בחופשות השונות, לבקר ולבלות בארצות השכנות. בעיקר אהבו את ערי התיירות הקלאסיות: וינה, בודפשט ופראג. מדי פעם פקדו גם את עיר המרחצאות המפורסמת קרלסבאד, לגמו את מימיה המבריאים ושאפו את אוירה הצח.
כאשר נשאה הבת הבכורה, אוולינה, לעורך דין צעיר ומבטיח הוזמן גם הוא להתגורר עמם בביתם. מרטין ונטי השתוקקו לנכדים אולם בתם וחתנם לא בצעו את המצופה מהם. הם העדיפו חיי חברה תוססים, טיולים לחו"ל ובילויים בהצגות ואופרות. שלוש פעמים נכנסה אוולינה להריון ושלוש פעמים בצעה הפלה יזומה. עובדה זו ציערה מאוד את מרטין שהיה מתבונן בעיניים כלות באחיו ובאחיותיו המשתעשעים עם נכדיהם.
החיים המתוקים הגיעו לקצם עם פרוץ מלחמת העולם השניה. יהודי בוקרשט אמנם לא נשלחו למחנות השמדה אלא "רק" למחנות עבודה, אך סבלם היה רב. השלטון האנטישמי ברומניה, בן בריתם של הנאצים, ביצע מעשי זוועות רבים והטיל עליהם מורא ופחד. הפצצות בנות הברית אלצו אותם לשבת שעות ארוכות במקלטים ואף הפילו בהם חללים.
בתום המלחמה השתלטו הקומוניסטים על המדינה והחלו גם הם להצר את צעדי היהודים, בפרט את אלה של בעלי הרכוש ובעלי המקצועות החופשיים. בית החרושת לנעליים הולאם ומרטין יצא לפנסיה כפויה.
או אז קרה אסון במשפחתו הקטנה של מרטין. הבן האהוב והמוצלח (מהנדס רדיו במקצועו) חלה בצהבת. מצבו הדרדר במהירות וטובי הרופאים הפרטיים שנשכרו, קצרה ידם מהושיע. תוך ימים אחדים הוא נפטר ואבל כבד ירד על המשפחה.
בתום חודש האבל על מות הבן, הפצירו מרטין ונטי באוולינה, שהפכה לבת יחידה, להביא לעולם ילד אשר יישא את שם בנם המת. הפעם לא עמדה עוד אוולינה במריה. גם היא כאבה מאוד את מות אחיה ורצתה להביא מעט נחמה ונחת להוריה. היא נענתה לבקשה ושנה לאחר מות אחיה ילדה בת. התינוקת, אשר נולדה בניתוח קיסרי, נקראה על שם דודה המת (בשינוי קל) ומרטין ונטי שמחו בה מאוד.
זמן קצר לאחר הולדת התינוקת חוקקה הממשלה חוק חדש אשר אפשר לה להכניס דיירים בכפיה לבתים פרטיים. מרטין ומשפחתו נאלצו להסתפק במחצית מדירתם ולהתחלק עם משפחה נוספת. היה זה הקש ששבר את גב הגמל. בשיחות רבות שהתקיימו ביניהם, בערבים הארוכים סביב שולחן המטבח, הרחק מאזניהם של השותפים לדירה, דנו במצב. לבסוף החליטו שאין להם, ובפרט לא לבתם הקטנה, עתיד ברומניה. מוטב יעשו אם יעלו לישראל.
מיד עם הגשת בקשת העלייה לשלטונות, נזרק עורך הדין ממשרדו ונאסר עליו לעסוק במקצועו. הם החלו להתקיים מן החסכונות. כעבור חודשים אחדים אושרה הבקשה, אך לרוע מזלם, בדיוק אז חלתה הילדה בשָנִית. באותם ימים הייתה זו מחלה מדבקת ומסוכנת מאוד ולא הייתה להם ברירה, אלא לבקש דחייה. מכריהם הזהירו אותם שהם מסתכנים בדחייה לזמן רב, אך בריאות הילדה הייתה חשובה להם יותר. חלפו עוד כחודשיים והגיע אישור עלייה עבור מרטין ונטי בלבד. לאחר התלבטויות קשות הוחלט לא למתוח את החבל יתר על המידה ולא לבקש דחייה נוספת. מרטין ונטי ייסעו ויחכו בישראל לאיחוד משפחות. הפרידה הייתה קשה ומלווה בכי קורע לב.
הפעם דווקא האיר להם המזל פנים, כעבור יומיים בלבד קבלו גם אוולינה, בעלה ובתם את אישור העלייה. שמחתם הייתה גדולה ונרגשים רצו לסניף הדואר הקרוב כדי לשלוח מברק לאנייה בה שטו מרטין ונטי ארצה ולבשר להם את החדשות הטובות. כאשר הכריז רב החובל שהגיע מברק עבור מרטין ונטי ההתרגשות באנייה הרקיעה שחקים. שליחת מברק לאנייה באותם זמנים עלתה הון ונשמרה רק לאירועים חשובים ביותר. כל הנוסעים הריעו וברכו את מרטין ונטי כאשר בישר להם רב החובל שבני משפחתם עתידים להגיע ארצה ימים אחדים לאחריהם!
שתי ילדות צחקניות ואימן נעצרו ליד מזוודתו של מנדל ובחרו לעצמן סיכות ראש ומסרקים. מרטין התבונן בהן וחשב על נכדתו היחידה. הוא כל כך אהב אותה! היא הייתה כבר בת חמש וחצי, ילדה נמוכה ורזה עם עיניים ירוקות גדולות ושיער חום מתולתל. כמה אהב להושיב אותה על ברכיו ולספר לה סיפורים ארוכים שהיה ממציא בעצמו. בגן הילדים גילתה הצטיינות יתרה והוחלט להעלותה לכיתה א' טרם מלאות לה שש שנים. בשבוע שעבר עמד מרטין על כך שהוא יקנה לה את הילקוט הראשון. היה זה ילקוט חום פשוט בעל שני תאים גדולים. היא כל כך שמחה בו! הכניסה לתוכו את המחברות והקלמר שקנו לה הוריה, תלתה אותו על גבה הקטן והסתובבה אתו בבית בגאווה רבה. כל אימת שהתבונן בה נזכר בבנו האהוב שלא הותיר אחריו שום צאצא ואף את קברו אין הוא יכול לפקוד, ועיניו היו מתמלאות דמעות. כמה חבל שלא אוכל לעזור לה בלימודים, חשב מרטין, העברית שלה טובה עשרת מונים משלי! אבל בעוד שבועיים, ביום הראשון ללימודים, אלווה אותה לבית הספר, החליט בלבו.
נטי ואוולינה התנגדו מאוד ליוזמתו של מרטין להפוך לרוכל סדקית עם מזוודה. "זה לא מתאים לך, הרי היית בעל בית חרושת", "זה לא לגילך", "אל תשכח שאתה חולה סוכרת" – טענו נגדו בתוקף. אך הוא בשלו. נחוש היה להרוויח כמה לירות ולא להיות תלוי לחלוטין בחתנו, אשר הדרך לעיסוק במקצועו בארץ עדיין הייתה ארוכה בפניו. "לפחות את דמי הכיס שלי ארוויח בעצמי!" טען כנגד אשתו ובתו ובלית ברירה הן השתכנעו.
החודשים הראשונים בארץ עברו על המשפחה בבית מלון קטן וצנוע. הסוכנות אמנם הציעה להם מגורים במעברה, אך נטי ואוולינה לא הסכימו לכך בשום פנים ואופן. המראה העלוב של המעברה בימי החורף היה למעלה מיכולתן לספוג. חלק גדול מן הדולרים שהצליחו להבריח בדפנות ארגזי המטען שלהם, הוצאו על התשלום למלון. אחר כך עברו לדירה שכורה. עורך הדין למד עברית בשקדנות רבה אך כדי לעסוק במקצועו היה עליו לעבור סדרה ארוכה של מבחנים. בינתיים החל לעבוד כפקיד במשכורת דלה והמשפחה למדה להסתגל לחיים החדשים והספרטניים במדינה הצעירה.
היוצרות התחלפו. מרטין ונטי הפכו עכשיו לנתמכים על ידי בתם וחתנם. החיים הם גלגל, היה מרטין אומר לאשתו על משכבם בלילות, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, צריך להודות לאל על מה שיש ועל כך שכולנו יחד.
גברת אחת שבקשה לקנות חוטים ורוכסנים הוציאה את מרטין משרעפיו והוא הושיט לה את הקופסאות כדי שתבחר בעצמה את הצבעים המבוקשים. אחריה מכר עוד כמה אצבעונים ומחטים לשתי נשים שפטפטו ביניהן ביידיש רהוטה.
החום והלחות גרמו למרטין לשתות הרבה מים ובשעת הצהרים הרגיש צורך דחוף לסור לשירותים. השירותים הזמינים היחידים היו בתוך התחנה המרכזית. מראם המוזנח והמלוכלך היה דוחה ביותר, אך לא הייתה לו ברירה. הוא הודיע על לכתו למנדל שכנו ובקש ממנו לשים עין על המזוודה שלו.
חלפה קרוב למחצית השעה ומרטין לא שב. מנדל הביט שוב ושוב, בקוצר רוח, בשעונו ובמעבר החצייה המוביל אל התחנה המרכזית. שום סימן לידידו לא נראה. הוא נתקף דאגה. סגר את שתי המזוודות, הכניסן לחנות הסמוכה ושם פעמיו אל שירותי התחנה.
כאשר הגיע לשם מצא דלת נעולה. הוא קרא בשם ידידו, דפק בחוזקה על הדלת, אולם איש לא ענה לו. בעל הקיוסק שממול אמר שנדמה לו שראה את מרטין נכנס לשירותים אבל לא ראה אותו יוצא. מנדל היה כבר מודאג מאוד. הוא ידע על מחלת הסוכרת של מרטין ולבו ניבא לו רעות. ניסיונותיו הנואשים לפתוח את הדלת לא צלחו. הרעש שהקים הביא למקום את סדרן התחנה. מנדל שיתף אותו בדאגתו והם החליטו להתקשר למכבי האש על מנת שיבואו לפתוח את הדלת.
חלפו כעשרים דקות עד שנשמעה צפירת הכבאית. קומץ סקרנים התקהלו במקום. הם דברו ביניהם בהתרגשות והשיאו עצות שונות ומשונות לשני הכבאים שעמלו על פתיחת הדלת. לאחר מאמץ מרוכז הצליחו השניים לפתוח את הדלת ומרטין נגלה לעיניהם שרוע על רצפת השירותים ללא נשימה באפו. כל המאמצים להחיותו עלו בתוהו. רופא שהוזעק מקופת החולים הסמוכה קבע את מותו. כסיבת המוות המשוערת נקבעה ירידה פתאומית ברמת הסוכר ונפילה בחדר השירותים הקטן.
מנדל היה נסער ביותר. "איך, איך לא באתי לחפש אותו קודם?!" זעק והכה על מצחו.
"זה לא היה עוזר, הוא כנראה מת מהר מאוד, לא יכולת לדעת", אמר הרופא וטפח על כתפו, "אל תאשים את עצמך".
מנדל חש שזו חובתו להודיע למשפחה על האסון. יהיה זה הכבוד האחרון שיחלוק לידידו הטוב.
בהתקרבו אל הבית ראה את נכדתו של מרטין משחקת בחצר עם שתי חברות. הן שחקו במורה ותלמידות. הילקוט, חלף הרהור במוחו, הילקוט יהיה המזכרת האחרונה שלה מסבא.
