(כל קשר בין המתואר בסיפור למציאות מקרי בהחלט)
הגעתי לשדה התעופה בשעות הצהריים המוקדמות, בכניסה לחניון ישב שומר שאלתי אותו אם יהורם ואריק כבר הגיעו, הוא ענה לי שלא ונתן לי להכנס.
לרגע אור השמש שסינוור את עיני מבעד לחלון הנהג גרם לי לתהות האם אני צריך להשתתף בסצינה הזו, ומה רע לי איפה שאני עכשיו? למה לעזוב?, למה לשחק?
יצאתי מהמכונית ונכנסתי לשדה.
עדי אלגזי היה מרצה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, את הקריירה שלו בתולדות עם ישראל הוא החל בהשתמטות מצה"ל מטעמי מצפון(אלק), הסטודנטים בפקולטה העריצו אותו, הוא היה המלך, כנראה שרובם הזדהו איתו, אני זוכר שהוא תמיד היה בקפיטריה יושב עם הסטודנטים ומספר להם כמה זה בעייתי לשבת בבילעין.
עדי ישב בכלא הצבאי ב1968, שנה אחרי מלחמת ששת הימים הוא התגייס וישר הכריז שהוא לא מוכן לשרת בשטחים, כל שבעת החודשים שהוא ישב בכלא עברו עליו בסבל ויסורים אבל עדי לא ויתר ואחרי התערבות של ראש התנועה הקומוניסטית הוא שוחרר מצה"ל.
אווה מתיאוס עמדה מולנו במלוא הדרה, עד אותו הרגע המקום היחיד שראיתי אותה היה בטלוויזיה כששידרו כתבות על ארגון הטרור הגרמני שהיא עמדה בראשו, ארגון טרור שעכשיו מחזיק 100 ישראלים שבויים באנטבה.
אנחנו היינו ישובים כולם בטרמינל ואווה החלה לדבר: "נלקחתם בשבי על ידי ארגון הטרור שלי, מיד תיערך סלקציה בין הישראלים לתיירים שישוחררו מיד לאחר מכן.
אני וחיילי לא מחזיקים בכם למען הנאתנו הפרטית אלא אנו עושים זאת למען העם הפלסטיני שמדוכא הצבא שלכם מאז תחילת הכיבוש, כעת גורלכם נתון בידי ממשלת ישראל, אם אתם חשובים לה היא תשחרר עבורכם אסירים שלנו אם לא אתם תמותו, הצבתי לממשלתכם אולטימטום עד יום שבת, אם עד אז לא ימולאו דרישותינו יוצאו כל שעה להורג 10 שבויים, יחי המהפיכה"
פתאום נכנסו לאולם גם יורם ואריק, הם לוו על ידי 10 שומרים ונלקחו לחדר צדדי.
עברו כבר יומיים מאז תחילת השבי,
השעה היתה 18:00 בערב, אני ישבתי וקראתי ספר לידי שכב על מזרן שייקה ולידו בחורה צעירה, היו בטרמינל גם שושיק וגבי, היום אני נזכר פתאום שלאורך כל ימי השבי יהורם אריק ואסי לא יצאו אפילו פעם אחת מהחדר שלהם, אני לא הבנתי את זה, זה היה כל כך לא מנומס, לפחות תגידו שלום.
בשבי היינו הולכים לישון בלילה ובבוקר קמים, אוכלים ארוחת בוקר טובה בקיוסק הסמוך ואז חוזרים לטרמינל להמשך השבי.
ביום השביעי הגיחו פתאום מתוך האפילה אנשי הסיירת, זה היה מרגש כל הטרמינל התמלא בפיצוצים ועשן, יוני נפצע כבר בהתחלה, אבל כל החברה האחרים הצליחו להיכנס לטרמינל ולשחרר אותנו, נאמר לנו לעלות למטוס ההרקולס שעמד בקרבת הטרמינל, יוני שכב שם בתוך המטוס, דן שומרון עמד שם לידו ונפרד, אחריו הגיע שייקה השבוי ונפרד גם כן בדמעות מיוני.
כשהגענו לשדה התעופה בן גוריון השמחה היתה גדולה.
כשהסתיימו הצילומים ומנחם סוף סוף שיחרר אותנו, נסענו כולנו למסעדת "206" לארוחה משותפת.
בעודי יושב במסעדה עם כל הצוות אני שומע פתאום מאחורי צעקה: "אלגזי תביא עוד בירה".
מסתבר שלאחד המלצרים קוראים יוסק'ה אלגזי.
כשהוא הגיע לשולחן שלנו, פניתי אליו ואמרתי: "אני למדתי אצל אבא שלך באוניברסיטת תל אביב, תדע לך שאני מתעב את המשתמט הזה"
הוא ענה לי: "תראה.... אני הבן של אלגזי מהרישום, אין לי שום קשר לאלגזי שאתה מדבר עליו".
קולנוע
