חלק רביעי: חנה הילמן - נבחר: אביב וסתיו

לא הייתה בעיה מבחינתו. מוכר היה בסביבה כחוזר בתשובה מאמין ויודע לעזור במיוחד לקשישים. הוא הביט בעיניה של הזקנה, שאצלה תיקן את הכיור ואת הצנרת שטפטפה. הוא לא כל כך האמין בחבריו שהגו את הרעיון, אך מכיוון שהיה מוכר בידיו הטכניות ועשה עבודות מעוררות התפעלות, אי אפשר היה לוותר עליו.

לא כמו שתיאר לעצמו, לפתע קלט  שחברה זו איננה אחידה, ולא רק שלא אחידה, לא קבועה ולא יציבה. אלא כוללת קבוצות וזרמים שונים. הגורם הדתי שקובע את המשמעות הניתנת לכל תחומי החיים והזיקה למסורת, נבע ופרץ החוצה וזרם בדרך כלל בתנועה עדינה, כאילו הוא מאזין לקול המים בתוכו המפכים בחדווה ובעליצות. בדיוק או יותר נכון לומר, דומה במקצת למה שחווה בטיול ההוא בהודו, שם הכיר את החברה שהוא מתרועע איתם. הם הסתובבו  בהודו  במטרה להכיר את הארץ ויושביה. הם התלבשו וספרו  את שערם, כמו הדלאי-למה, נראו כנזירים טיבטים, עד שנקלעו למושבה של הישראלים, וכמו בסרט הזוי לגמרי נפלו שלושתם לאותה רשת קבליסתית שמנהלים אותה אנשי חב"ד.  מכאן,  מסלול השיבה לארץ לא ארך זמן רב.החל לחבוש כיפה ואת מגבעת השטריימל, אותה מגבעת קטיפה עגולה שחסידים נוהגים לחבוש .

כשהגיע לביתה של הזקנה, נדהם מתגובתה.

"באמת הגזמת, מה זה הכובע הזה, הצחקת אותי, בחיים לא ראיתי אותך לבוש עם התחפושת הזאת".

"אצלך כל דבר מצחיק, גם את החיים את לא לוקחת ברצינות, הכסף יושב בבנק, והבית מתפרק".

"תראי, הקשיים הטכניים הם רק בהפרדת צבעים מייקרים, והחלפת צנרת, החלפת רצפות".

 "על הרצפה בחדר שלי מונח שטיח עבה, ונעים לדרוך עליו".

"אין מה לעשות, אם את רוצה בית, את צריכה להקריב".

"מה זה אומר מבחינתי"?

"שתצטרכי לפנות את הבית לכמה ימים, אני חושב ליומיים, כן יספיקו יומיים". אמר.

"אני חושב שמצאתי כאן עוד בעיה, אבל נתגבר עליה".

הוא הוציא את הסולארי מכיסו .

"הדרך מוכנה, אמונה שלמה, אל תשכח להביא איתך את המפה, יש לי כבר את המספר שביקשת".

"אני אתגבר, לא תצטרכי לפנות את הבית". חייך בהנאה כשהוא צועד היישר לבית הכנסת לקרוא דף  גמרא.

חלק חמישי – אביב וסתיו.   נבחר: תמנע.

הם אספו אותו בחזרה מבית הכנסת, לא לפני שהעמיסו את הכל על הטנדר. הפעולה התנהלה ללא הפרעה ניכרת, הם נתנו לעבדקן את ההגה והנהג החדש ישן שלנו שילב הילוך ונסע בכבישים החשוכים. נסע בין צרעה ואשתאול. כשהוא חושב על הגברת הזקנה ומזמר פסוקי תהילים. יותר מאוחר נזכר בקלטת שבאמתחתו והכניס אותה לטייפ הרכב.

החברים שישבו במושב האחורי של הטנדר, לא החליפו מילה. מן הטייפ בקע קולה של חבורת הזמר החסידי "רנני גפן" ששרה "אנא בחורים חיזרו בתשובה שהרבי אלימלך יתפתח למלך.לה לה לה לה בארץ שכורת שמש"

"תחליף את השיר המעאפן הזה!" צעק אחד מחבורת השלשה

"יש לי רנני גפן בלבד!" אמר הנהג "אני גם תורם להם  חי שקלים  בזמני החופשי!"

"אוייש אז תוריד אותי כאן! אני לא מסוגל לסבול אותם!"

"אתה בטוח? החלק שלך בעסק ירד לטימיון!"

"אני אסכן את הכל ולא אשמע את חבורות הזבל החסידי האלו!"

"אז רד!" הנהג עצר את הטנדר בבת אחת וההוא קפץ ממנו. נעמד על אם הדרך והחל לסמן לטרמפים לעצור, למען יצילוהו מן השכחה ואיבוד הכיוון.

ביום היה ניתן לראות יערות אורן וגבעות יפהפיות כבציור גלויה. אך הפעם בעקבות העלטה – הן עלטת הגינבה והן עלטת היקום לא היה ניתן לראות דבר.

הטנדר עשה דרכו חרישית , עלה על דרך עפר מלאת חצץ ונכנס בין הגבעות. בית אריזה ישן עמד בסמוך. הנהג לחץ על כפתור בשלט ירוק ושער גדול נפתח לפניהם חושף את קרביו של בית האריזה המיסתורי.

חלק שישי – תמנע.  נבחר: הולדן קולפילד

כשהרכב הכהה החליק בדממה לתוך בית האריזה, יכל להבחין בשתי הדמויות הנשיות שחיכו לו שם.

התבונן בשתיהן, בשתי הבחורות הצעירות שמלוות אותו כבר כברת דרך ארוכה מחייו.

אחת מרשימה, נועזת, סקסית ופראית, זו שקראה עליו את התגר הזה, זו שיודעת את סודותיו הכמוסים ביותר, זו שמילדות מלווה אותו וליבו כרוך אחריה, מייחל ליום שתתיר את ההסכם הילדותי שעשו ביניהם ותיתן לו גם את ליבה שלה.

היא היחידה שידעה על הכיסוי שבחר לעצמו כחוזר בתשובה, היחידה שידעה שהישיבה בכלא היתה חלק מהכנה לתפקיד סמוי, שבעזרתו הוא אמור להשתלב בצמרת עולם הפשע ואחר כך להסגיר את הכרישים הגדולים ביותר.

היא היחידה שידעה – וניצלה אותו עד תום!

ידעה את כל הנקודות הרגישות שלו וידעה שמבצע כמו זה שארגן לה, במחלק המוסר, יוכלו להעלים לו עין על כך. מבצע שכזה רק ירשם לו ברקורד הקרימינאלי שלו וישחק לטובתו, כשיצטרך לנפנף במוניטין שרכש לעצמו.

נעצה בו כעת את עיניה הירוקות, מבטה מחליק על פניו בחושניות, רומזת לו עד כמה היא חושקת בו ועד כמה היא מודה לו ששוב נסחף אל עוד אחד מתרגיליה הנועזים ובה בעת מתריסה בו, שהיא עדיין מחוץ להישג ידו.

ניער את מבטו וניתק את עיניו מעיניה המהפנטות. הרגיש את הכעס מחלחל בו.

כמה זמן עוד תמשיך לשחק בו? כמה זמן עוד יתן לה לקבוע את כללי המשחק?

ובכל פעם שהיה מתעורר בו הזעם, היה מפנה את מבטו אל חברתה.

זו הקטנה, הצנומה והעדינה. זו השברירית שנדמה שכל רוח יכלה להעיף ולשבר.

זו השקטה שנראתה כמו צל של שניהם, כשהיו משחקים יחדיו בין ילדות לנעורים, קצת לפני שהופיעו סימני הבגרות הראשונים, קצת אחרי שנחתם ההסכם הילדותי בינו לבין השנייה, הנועזת, הגיחה זו הקטנה אל חייו.

היא זו שקיבלה אותו אל חיקה. היא זו שנתנה לו לטעום את בתוליה והעניקה לו את גופה, בכל פעם שחשק בחברתה הנועזת, שלא יכל לגעת בה.

בכל פעם שהיה מוצא את עצמו מתוסכל מגחמותיה הנועזות, היה בסופו של דבר מגיע שוב אל חיקה של ההיא הקטנה והעדינה.

לפעמים חשב שהוא עלול לפגוע בה ולשבור את גופה הקטן והעדין, אך היא היתה מקבלת הכל בשלווה.

גם כשהכאיב לה במיוחד – והוא ידע שהכאיב – לא פצתה את פיה.

גם ברגעי השיא של ההנאה, כשהיה פורק את עצמו בתוכה, לא היתה פוצה את פיה.

כמו היתה כלי קיבול לכל תסכוליו ונוזליו, שק האגרוף של חברתה, שידעה היטב על מה שעשו. היא הרי אישרה זאת.

זה היה הנספח החדש להסכם המטופש. היא נתנה לו אותה, כמו שפחה שניתנת לאדונה ע"י אשתו בימים שבהם היא אינה מותרת לו – אך היא השביעה אותו בהסכם שלהם, שהיא לעולם לא תהיה מותרת לו.

ולכן הקריבה את חברתה הקטנה. והיא כמו קורבן על מזבח, העלתה את עצמה לעולה, פעם אחרי פעם.

הביט בקטנה עוד רגע ארוך במיוחד, רומז לה בעיניו שהלילה שוב תקריב את גופה לתסכולו, מחליק את מבטיו על גופה, שזו הנועזת שלידה, תראה ותדע, שגם הלילה,

אחרי שיגמר המבצע המטורף הזה שלה, הוא ירווה את תשוקתו אליה עם חברתה הקטנה.

קיווה שתתעורר קנאתה, שתתקנא בחברתה ובסוף תישבר ותבוא אליו.

הרכב עצר במרכז בית האריזה.

הוא ירד מהמכונית, עקף אותה וקרב אל שתי הבחורות.

הנועזת חייכה אליו את חיוכה הפראי ומעורר התשוקה, שמיד הצית את קרביו, אך בשנייה שעמד לומר לה דבר מה, הורגשה בעורפו חבטה עזה!!

המבנה החשוך, החשיך עוד יותר, התקרה סבבה על צירה ובעוד הכרתו אובדת לו שמע במעורפל את צחוקה הרך ואת עיניה הירוקות קרובות אל פניו יותר מתמיד, הבל פיה החמים ממתיק על פניו - והוא קרס לרצפה הקרה...

--

חלק שביעי: רותם אבני. נבחר: מאיר אש

חבטה מחרידת אוזניים פרצה באותו מבנה. הכרתו התערפלה, עיניו מחפשות תשובה, מוחו קפוא. מה קרה, איך קרה. הוא לא ידע מה לעשות. היא התרחקה ממנו מעט. עקב גבוה נצמד בחוזקה אל חזהו המתנשם, בעודו מביט אי שם למעלה, קולט את דמותה האפלה. הוא ניסה לדבר, אך קול לא בקע מגרונו היבש. הקרירות והחושך בשילוב מצבו הפיזי, גרמו לו להתעלף. החדר נעלם לגמרי מתודעתו, ומאז הוא לא זוכר יותר מה התרחש, רק כשהתעורר...

לאחר יומיים מצא את עצמו זרוק בפינת חדר קטן. גופו מכווץ בתוך עצמו וראשו מסוחרר. הוא ניסה לבחון את הסביבה, לנסות להיזכר מה קרה לו, אך ראשו הכואב לא נתן לו מנוח. "הגיע הזמן באמת" נשמע לפתע קול מצידו השני של החדר. "כבר פחדתי שאתה מת. לא שאכפת לי יותר מדי, אבל אין לי כוח לזרוק את גופתך בכוחות עצמי, אתה לא נראה לי כל כך קל להרמה". הקול התקרב באיטיות, והבחור המבוהל הרגיש איך ליבו יוצא מהמקום. רק תפילות יכול היה למלמל לעצמו באותה שעה. "שמע ישראל אדוני אלוהינו...." אמר בשקט בעיניים עצומות. גופו רועד. "מה אמרת?" שאל אותו קול מאיים. "שמע ישראל..." חזר ומלמל, הוא לא ראה תקווה אחרת להינצל, אלא בתפילות. "פעם עוד חיבבתי אותך" אמר הבריון. הוא התקרב וגופו הענקי הואר חלקית באור הפנסים שהגיח מחוץ לחלון. "אבל עכשיו, עם כל האלוהים הזה שלך... עלית לי על העצבים". "שמע ישראל..." המשיך בנחישות, מנסה בכל כוחו להתעלם מאותו בריון שרק מחכה להרוג אותו. התקרב הבריון אל הבחור הקפוא והמפוחד. מבטו מטייל על זרועותיו המשולבות, רגליו הרועדות ופניו המבוהלים. למרבה הפלא, הוא התיישב. "אתה יודע, פעם גם אני האמנתי בו" אמר ובהה בקיר במבט חלול אך חושב. עיניו מרצדות לפה ולשם. "ולמה הפסקת?" שאל הבחור המבוהל, מרגיש שחייו ניצלו. "הכל בגלל אותו יום ארור... אבל אני לא רוצה לדבר על זה!!!" צעק והתרומם בבת אחת. "ואתה... אתה הזכרת לי את היום הזה... ואתה תשלם על זה ביוקר!". התקרב הבריון בצעדים גדולים ושלח יד אחת אל גבו. רעשים מתכתיים נשמעו משם, ובהנפת יד חדה, הוציא אקדח. "בבקשה לא... בבקשה..." התחנן המבוהל, עוצם עיניו ואפילו כבר תפילות לא זוכר איך אומרים.