סנדוויץ' של רגשות (סלחו לי הפעם, לא ממש שיר)

נסעתי הערב, לאזכרה של חברה
חברה שנפטרה טרם עת.

אבל מה שמטריף אותי, שאני סנדוויץ'
של רגשות

כמעט ונהרגתי פעמיים בדרך לשם, ובדרך חזרה.
שלא לדבר, על הצער שכבר הסברתי למה, שהיה
דחוס אצלי בין שניהם.

אז ככה, בדרך לשם, הסיבה עוד סבירה
מזג אוויר נורא
ירידות תלולות
עיקולים
וענן ערפל שהתיישב לי מול הפנים
במסך כבד
ואני לא רואה דבר.
אם לא הייתה אזכרה לחברה יקרה, ברור שהייתי
חוזרת.

ולאחר שעה-
אני יוצאת מפתח האולם, מעודדת שהגשם נרגע,
פניו הזועפות התרחבו, והזלעפות שככו
נכנסת למכונית ונוסעת
שקועה במחשבות, רוויה בצער.

ומטפסת שוב בעליות תלולות...
משוחחת בפלאפון, מחליפה חוויות
ופתאום, מכונית בריקוד מטורף, כמעט נכנסת בי
רווח של מילימטר
הנהג עובר אותי
המכונית שיכורה
והוא מסתובב חזרה, באותו נתיב חד-סטרי
הפעם מולי!

וערפל, וטפטוף...
מתקשרת למשטרה,
נכנסת לרחוב לא מוכר, תוך כדי השיחה
(זוכרים? ערפל כבד)
עד ששוטר מהעיר שלי מחזיר לי צלצול
עוברת עוד כרבע שעה
מספיק זמן, כדי שהנהג המשוגע יתרווח לו מתחת לשמיכה
החמה