ה
תנור הקטן,כמעט שלא הצליח לחמם את כל הגרים בבית,הדירה הייתה מדוללת מדברים.
כן ככה זה כשאתה חסר בית,אין לך כסף לקנות חפצים בשביל להעלות את רמת החיים,אתה חושב מיליון פעמים אם לקנות ולוותר על כל פרוטה בשביל אוכל,עד שלבסוף אתה בוחר באוכל,כי קיום האדם הוא יותר חזק מהיצר של רמת החיים.
הייתי בן הזקונים,במשפחה הזאת,במשפחה חסרת האוכל הזאת,חסרת כל תקציב לשיפור מעמדה.
גרו איתנו עוד כמה משפחות בחדר הקטנטן בבית הישן,שנמצא במורד הרחוב המרכזי בתל אביב.
אבא שלי פוטר מעבודתו ואחיי,אחיי ניסו להשיג לנו כסף בדרכים לא הכי נאותות.
אני מדבר על רציחות,חטיפות וכל הדברים שבדרך כלל פושעים עושים,אפילו אנסו בשביל לקבל מעט כסף.
לא אהבתי את העובדה הזאת,להפך אני שנאתי אותם בכל פעם מחדש שהם חזרו הבייתה עם עוד מנת שטרות של מאה שקלים,שנאתי אותם כל פעם יותר חזק.
החורף המקפיא נראה,מבעד לזגוגית החלון הסדוקה מרוב משחקי הילדים בכדור.
לפתע אבא נכנס,"עומר!"
הסתובבתי,"בוא תעזור לי עם הדברים",אבא צעק.
קמתי במהירות והתקדמתי לכיוון אבי,לכיוון הדלת החוצה לעולם האכזרי{לא שהמצב בבית היה יותר טוב...},הרמתי פיסה ענקית של מקלות יבשים מכל הערימה שאבא מצא ברחוב.
"
שים אותם פה",הוא ציווה בזמן שנכנסתי עם הערימה בידי.
הוא הצביע על השולחן הרעוע שבצד החדר.
צעדתי לכיוון השולחן,מירי הילדה שאני מאד מחבב מהמשפחה השנייה באה ושאלה אותי,"אתה צריך עזרה?"
"
לא,לא,אני בסדר תודה בכל מקרה",אמרתי לא רוצה לתת לגבריות שבי להיפגע בגלל בקשה של ילדה קטנה וטיפשה,רק חבל שבילדה הזאת אני מאוהב.
מירי הייתה קטנה ממני בחצי שנה,היא הייתה בת 16,בערך בגובה שלי.
עיניים כחולות כמו הים,אך עם הבדידות והקושי,אם לא להוסיף גם את העצבות,התווסף מעט שחור לעיניה.
שיער שחור,באורך בינוני שגולש לו אל כתפיה בצורה חלומית עד כדי כך,שאם אתה מחליק את היד על שיערה,היד שלך תמצא את עצמה תוך שניות בחלל אוויר.
"
תמשיך לזוז!",אבא שלי ציווה.
אבא ואני העמסנו עוד מקלות יבשים על השולחן,בערך חצי שעה אחרי זה,עשינו הפסקה,נותרו עוד מקלות רבים.
"
אבא?",שאלתי בחשש
"
מה עומר?!",שאל בחצי טון עצבני חצי טון עייף.
"
בשביל מה כל המקלות?"
"
בשביל שיחממו אותנו כמובן,נדליק פה אש וככה נתחמם יותר טוב עם התנור המסריח הזה שכבר לא עובד",הוא הסביר.
אחים שלי חזרו.
"
שלומי כמה הבאתם?",אבא שאל בהתענינות מופרזת.
"
מאה שקלים כל אחד",אמר בנחת מכיוון שהשיג משהו שיגרום לנו לשרוד את הערב.
שלומי היה גבוה וגדול ממני,הוא היה בן 19 וחצי,הוא לא התגייס לצבא היות ומצבנו לא אפשר זאת,פלג גופו העליון היה מנופח מאד מאימונים.
אך עם הזמן הוא נהיה רזה ונהפך להיות כמו כולנו,עור ועצמות.
יוסי,האח השני שלי,האמצעי,גם חזר עם שלומי.
יוסי בניגוד לשלומי היה נמוך יחסית,יותר ממני,הוא היה גדול ממני בשנה וחצי,אך הוא היה מהאנשים שיותר ביישנים שיותר סגורים.
יוסי התקדם לאבא,להביא את שאר הכסף שהוא הרוויח במהלך הרציחה,חטיפה,זה כבר לא משנה לי.
אני ריחמתי בעיקר על יוסי,כי יוסי אח שלי הוא בכלל לא אוהב מכות,הוא אוהב ספרות,שלווה ושקט,ריחמתי עליו ממש.
מירי לפתע התיישבה לידי,"אבא שלי מצא עבודה",אמרה בהתלהבות.
"
ואוו,מזל טוב",אמרתי מנסה לא להוריד מההתרגשות של אותה נערה.
אבא של מירי בחודש וחצי האחרונים חיפש עבודה,הנה התמזל מזלו,הוא יוכל לפרנס את המשפחה ולעזור לכולם תוך כדי לשרוד הרבה יותר טוב.
כי אחרי הכל,אבא שלי הוא זה שפרנס את שתי המשפחות.
"
מירי,בא לך לבוא איתי שנייה?"
"
בשביל מה?",ענתה לי בשאלה.
"
אני צריך להגיד לך משהו",אמרתי בחוסר ביטחון קליל.
"
אז תאמר אותו פה"
"
בארבע עיניים",אמרתי הפעם מנסה להחריש כל קול שחלילה שאף אחד לא ישמע.
אני ומירי התקדמנו,ידעתי מה אני אגיד לה,תכננתי את זה.
התקדמנו לשירותים,שם נעלתי את הדלת.
מירי הביטה בי,שיערה החלק הסתיר חצי מפניה המתוקות והעין שנעצה בי מבטים חמים ומלבבים,אני יכול לנחש אפילו מאוהבים.
"
מ...מי...מירי כבר הרבה זמן אני רוצה לומר לך את זה,אבל אני אף פעם לא מצליח לאזור את האומץ",אמרתי בגימגום,"אני חושב שאני מאוהב בך,אולי אפילו אוהב אני עוד לא יודע..."
מירי הייתה בשוק,לא אולי שוק זאת לא המילה פאניקה שמחה כזאת,היה לה חיוך מרוח על פניה והבעת הפתעה גמורה לחלוטין.
מירי לפתע התקרבה אליי,יכולתי לחדור מבעד לעיניה ולראות את האדם הקטן שבתוכה.
"
גם...אני כל הזמן הזה הרגשתי כלפיך משהו..אבל...פשוט אף פעם לא הייתה לי היכולת להגיד זאת."
הרגשת האהבה סחפה אותי ואת מירי לריקוד אינטימי רק של שנינו,ריקוד שיחמם אותנו בחורף הקר.
התנשקנו,יכולתי להרגיש את הטעם המתוק של לשונה,את העסיסיות של שפתותיה,יכולתי כמעט לטעום אותן ולהריח אותן באפי.
העברתי ידיים לאורך גבה,מעסה לה את הגב שנטל החיים הקשים הוא עליו,עברתי לבטן ליטפתי לה אותה.
עדיין התנשקנו,האיבר התעורר לשמיים,מירי שלחה יד לשם,אני כבר ליטפתי את תפוחיה.
אחרי המשחק המקדים,החדרתי אותו לתוכה,החדרתי את כל האהבה,את כל האש שלי לתוכה,כל פעם הרגשתי נעימות כזאת שרק מתגברת ומתחזקת.
האהבה בערה בנו,אפילו היצר והסקס חסר הרגישות ברח מאיתנו.
לפתע נפתחה הדלת,היא נפרצה,ע"י הבוס של האחים שלי,ראיתי את כל המשפחות זרוקות על הרצפה,את כל האנשים שותתים דם.
"
אההה יפה זוג מאוהבים!",אמר בקול ממש קר וזדוני שגרם לי לצמרמורת בכל הגוף,השערות סמרו רק מלהביט אל תוך עיניו השחורות שמדמות מנהרה בלי סוף.
"
אתה יודע למה הרגתי את כל האנשים שבבית?!למרות שתכף אני אהרוג אותך ואת חברה שלך...",אמר בקול כל כך קפוא,יכולתי להרגיש את הקור המקפיא שגרם לחורף שהיה בחוץ להיראות כמו תלמידו.
"
מ...מה למה?",שאלתי עדיין משקשק.
"
כי אחים שלך גנבו ממני מאה שקלים!"
לא זה לא יכול להיות,זאת בטח טעות!זאת חייבת להיות....
מירי התחבאה מאחוריי,מנסה להסתיר את גופה החשוף,אותי סדין קטן כיסה.
"
מי אתה רוצה שיפרד מהחיים ראשון,אתה או היא?!"
"
זה לא משנה,הרי שנינו יודעים שבסוף אני והיא נמות,חיי אדם אינם בגדר של מי יותר טוב או עדיפות,חיי אדם הם חיי אדם!"
"
מילים חכמות דיברת,חבל שברחוב זה לא עובד ככה",קטע אותי.
יריה חזקה מאחורה נשמעה,הרגה את מירי.
"
לא!!!!!",צעקתי בעוצמה כל כך חזקה שהרחוב כולו שמע אותה,הציפורים שנחו על העצים להתחבא מהגשם החזק כעת עפו מרוב הבהלה.
הרגש הזה שסחף אותי כמו שיטפונות שמתקיימים בדרום הביא איתו גם את הזעם.
"
תקשיב ילד,אנחנו לא האנשים הרעים,אנחנו אפילו לא הבוסים של אחיך,אחיך החורג"
באמצע ההתנפלות שהתכוונתי לכוון אותה עליו,נעצרתי,"מה זאת אומרת אחי החורג?"
"
הוריך מתו,נפצעו בתאונת דרכים,נפצעו אנושות ובבית החולים הם מתו מפצעיהם,אתה נפצעת קל,כשהיית תינוק.
עברת משפחות אומנות רבות כשהיית קטן,עד שלבסוף המשטרה החליטה,לשים אותך עם המשפחה הזאת.....",אמר ופניו כעת פנו למטה.
"
מה?!למה עם המשפחה הזאת?!",כל כך כעסתי שהייתי מוכן לשסף את גרונו בכל דבר חד אשר היה עולה לי ליד.
"
כי כל האנשים ששם,פושעים,אפילו אמא שלך ויוסי,אני אפילו לא בטוח שאלו שמותיהם האמיתיים.
אני לא בטוח אם כל הדברים שהם סיפרו לך בכלל אמיתיים,הם לא רצו להכניס אותך לעסק,בטח שגם אנחנו לא רצינו להכניס אותך לעסק...."
אחרי זה,אני חושב שהתעלפתי,כי אחרי זה מצאתי את עצמי במיטה,במקום לא ידוע,אף פעם לא ראיתי בית כזה גדול ומפואר.
המנורה שהעירה את חלל הבית,הייתה כל כך קסומה ויפה,שקופה כל כך עד כדי כך שיכולתי לראות את השתקפותי מבעדה.
מימיני הייתה טלוויזיה גדולה,אף פעם לא הייתי על יד טלוויזיה קרוב כל כך,לא ידעתי איך משתמשים בזה.
הראש שלי עוד עדיין כאב,מכל הדברים,מכל הסודות,השקרים שגיליתי,הכל כל כך לא הסתדר בראש.
מאחוריי,זאת אומרת מאחורי המיטה,נשמעו תיפופי רגליים מתקרבים,"אההה...אז התעוררת..."
הסתובבתי לאחור בשביל לראות מי מאחוריי,זאת הייתה אישה נאה,אני חושב באמצע שנות השלושים לחייה,עיניים ירוקות,שיער חום מתולתל כמו איטריה ולובן פניה היה פשוט חלומי.
"
כן...מי את?איפה אני?"
"
לאט לאט עם השאלות,אל תדאג הכל יתברר בבירור...לבינתיים קח את זה",היא הגישה לי צלחת מלאה במרק צח,"ישנת שלושה ימים,אתה בטח רעב."
"
ת...תודה",אמרתי ולקחתי את הצלחת בזהירות מידיה.
"
אמא!אני לא מוצאת את השמלה לנשף!איפה היא?!שוב פעם זה בגלל רון?!לא רצית שאני אצא איתו נכון,את תעשי כל דבר בשביל להרוס לי את החיים!!!"
הקול הגיח מאחורי האישה,האדם שצעק התקרב...באותו רגע שראיתי אותה,הלב נפצע מרוב פרפוריו,הוא כאב.
כל כך מדהימה,מושלמת,תמימה וטהורה,שיער זהוב שמתנופף לו לפי מצבי רוחה ולפי תנועתיה,עיניים תכולות בהירות,כל כך תמימות ואופטימיות.
כשהיא התקרבה אלינו יותר והבחינה בי,"אההה סליחה אמא,לא ידעתי שיש פה אורח...",אחר כך היא הלכה בעצבנות לכיוון המקום שממנו באה.
"
זאת הבת שלי,ליאן,אל תתיחס אליה היא ילדותית ומרדנית,טוב ככה בני אדם בגיל הזה לא?!",אמרה וצחקה צחוק מתגלגל,לאחר מכן הלכה.
הצלחת העמוקה,עדיין נחה על ברכיי,רציתי לאכול אך שחכתי לבקש ממנה כף,לבסוף הרמתי את הצלחת בשיפוע כלפיי פי ושתיתי.
המרק היה כל כך טעים ואורירי,כל כך קליל שגרם לי מעט להתשחרר מהלחץ ומהטירוף של החיים.
שמעתי ברקע,בצידו השני של הבית,את ליאן ואת האישה הזאת רבות,לא הבנתי כל כך ממה שהן אמרו,שמעתי רק צעקות.
כל כך רציתי לריב עם מישהו,להרגיש שוב פעם משפחה,להרגיש שיש לי מישהו שבאמת דואג לי,אבל הכל בעצם היה סתם כיסוי,הם לא באמת דאגו לי,הם רק חיכו שאני אהיה מספיק גדול ואני אעזור להם לשדוד או לעשות כל דבר אחר.
דמעות של אי אמונה ואי וודאות,הפציצו את עיניי,כמו שמפציצים מישהו באגרופים שאתה כועס עליו.
כל כך התגעגעתי למירי,לשיחות שלנו,לעיניה,לכולה התגעגעתי.
אני מעדיף לחיות את אותם חיים,מאשר לחיות בבית מפואר וענק,בית עשירים,בלי אף אחד,בלי שום משפחה.
המחשבות כבר הביסו את ההיגיון הבריא והישר של השכל,אחר כך,שוב נרדמתי.
התעוררתי,ראיתי את ליאן יושבת לצידי מיטתי,ממררת בבכי,היא נראתה כל כך יפה באותו זמן,כל כך מדהימה בתמימותה,אך גם כל כך עצובה וקרה,תהפוכות הלב הייתה,החילוף של עונות השנה היא סימלה.
"
מ...מה קרה?למה את בוכה?",שאלתי יותר עצוב מאשר מודאג.
"
שום דבר,סליחה שהערתי אותך...",קפצה מהמיטה והלכה במהירות.
חמש דקות יותר מאוחר היא שוב חזרה,"בוא אמא הכינה ארוחת בוקר".
קמתי מהמיטה והלכתי אחריה,יצאנו מהחדר פנינו ימינה במסדרון הארוך שבסופו הוא הוביל לחדר ענק,המטבח.
ישר שנכנסנו יכולתי להרגיש את החמימות שבדברים,את אהבה והערכים,ראיתי כל מיני צלחות חדשות ובכל מיני גדלים,היו למינהם גם כוסות כסופות וחגיגיות אם לא להוסיף גם את הכוסות פלסטיק הצבעוניות.
הבטתי שמאלה,השולחן הערוך הופיע ברצון,את השולחן כיסתה מפה לבנה וחדשה{כמו הדף החדש שייחלתי ליצור},היו כל מיני צלחות גדולות עם מאכלים.
לקחתי לי סלט תפוחי אדמה וסלט תירס בזה הסתפקתי עד כה,אני לא הרגשתי כל כך בבית,או כל כך טבעי ובנוח שם.
"
מצטער שאיחרתי",הגיח קול מאחוריי,זה היה הוא.
אותו איש,שדיברתי איתו ואמר לי שהמשפחה שלי היא לא המשפחה האמיתית שלי,אותו איש שרצח את מירי פה.
"
שלום עומר מה שלומך?",אמר והתישב על הכיסא הריק שהיה לצידי ימיני.
כעסתי,לא רציתי להביט בעיניו,לא רציתי לתת לכעס שלי להתפרץ עליו.
"
בסדר,אני מבין שאתה לא רוצה לדבר איתי,אני אעזוב אותך ו...אני מקווה שמתייחסים אליך פה טוב,אישתי ובתי..."
זה הבית שלו?!הכל פתאום התחבר לי,הרי אף אחד לא יקח מישהו כמוני ישר לביתו,ישר יקח אותי לבית מפואר כמו זה.
לאחר דקה ללא תשובה,הוא לקח מעט סלט כרוב והלך,"אני צריך לחזור לעבודה",אמר באהבה לאישתו.
ליאן רק בהתה ושיחקה באוכל שלה,היא עוד לא אכלה,אני הנחתי שזה קשור איכשהו לזה שתפסתי אותה בוכה ליד מיטתי היום יותר מוקדם.
האישה המבוגרת,הגיעה לכיווני,לאחר שנעלה את הדלת אחרי בעלה שהלך לעבודה.
"
אתה יודע,הוא באמת מנסה לעזור לך...",אמרה.
לא עניתי לה,לא הייתי מוכן לשטיפת מוח,כל כך כעסתי,כל כך כעסתי שאם בכל פעם שאני אזעם יווצר ניצוץ העולם היה ניצת כבר עד אשפתות,עד אפר.
"
אני אתן לך את הזמן שלך,שתתקרב ותיפתח...",אמרה,"אני באמת מקווה שזה יקרה בזמן הקרוב.
באותו זמן שהיא פנתה אחורה לכיוון מעוז חפצה,ליאן לפתע הרימה את ראשה.
ראיתי שוב דמעות,דמעות בתוך עיניה הכחולות והתמימות,היא רק הביטה בי במבט עצוב,קמה והלכה גם היא.
כולם פשוט עוזבים אותי,מירי,אבא,כולם.
אני כנראה פרי רקוב במכלול הפירות העסיסיים,אני כמו מחלה.
בסוף כולם מתים,עצובים,לא אופטימיים הכל בגללי.
כל כך רציתי לקוות שזה חלום שבו אני אתעורר ואמצא את עצמי במיטה,כל כך רציתי להרגיש את הזיעה ואת ההנאה שאתה מגלה שבעצם החיים האמיתיים שלך היו סך הכל חלום,סך הכל חיים בדויים כאלה.
הגעגועים לאנשים שחשבתי שהם המשפחה שלי,אבל הם בעצם היו המשפחה החורגת שלי התחילו לגבור.
ואז,שוב הכל נהיה שחור.
התעוררתי בבית החולים שליאן לצידי מיטתי,מסתכלת קדימה אל החלון הפתוח,שוקעת בעולם שלה,נודדת בין מחשבותיה.
באותו זמן לא ידעתי בדיוק איפה אני,הייתי עוד עדיין בשלב שאני לא יודע מה קורה איתי ולדעת איפה אני זה נראה בצד הרחוק והשני של הרשימה הארוכה של השאלות.
הדלת שהוסתרה על ידי הקיר במעט,נפתחה והאיש ההוא,זאת אומרת אבא של ליאן,נכנס.
"
אני רואה שהתעוררת...",אמר וחייך חיוך עצוב.
כעבור כמה שניות הוא נתן מבט בליאן והיא קמה ממקומה והלכה.
הוא התיישב באותו מקום שלפני דקה ליאן ישבה עליו ופשוט נעץ בי מבטים.
לא אהבתי את זה,לא אהבתי בכלל שאני ישן בבית שלו אוכל מהאוכל שלו,מתרועע עם המשפחה שלו,לא אהבתי את זה שאני יוצר עכשיו חיים עם משפחה חדשה.
ושבראשה של אותה משפחה עומד הבנאדם שניפץ לי את האשליה שגילה לי את הסוד הכי כמוס שלבטח לא הייתי רוצה לדעת,לפחות לא עכשיו.
עדיין נשארתי עם כמה סימני שאלה,לא אולי כמה זאת לא המילה הנכונה לתאר זאת,עם המוני סימני שאלה.
רעש המכוניות שנוסעות קטע את חוט מחשבותיי,והעיניים השקועות בתוך עצמן חזרו וקיבלו את ההבעה שלהן.
"
אתה בטח שואל את עצמך למה אתה פה נכון?",הוא לא חיכה שאענה הוא פשוט המשיך,"אתה התעלפת...הרופאים אומרים שזה בגלל חוסר שינה,או מעמסת לחץ ומצבי רוח קיצוניים."
הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר על מעמסת לחץ,על מאגרי השאלות העצומים שהיו לי ועל מעט התשובות שקיבלתי שדימו יהלומים נדירים.
"
א...איך קוראים לך?",פעם ראשונה שדיברתי איתו מאז אותו יום שהוא רצח את מירי,עדיין שאלות רבות היו לי על אותו יום נורא.
"
קוראים לי אבי ולאשתי,קוראים רוני...אני שמח שעשית את הצעד הזה והתקדמת...",הוא אמר.
"
איזה צעד?",השבתי לו בשאלה.
"
שהתחלת להיפתח אלינו..."
"
הרי אחרי הכל אין לי מקום אחר ללכת אליו,אין לי בשביל מה לחיות ולקוות,החיים שלי ממשעממים נהפכו להיות למחרידים...",אמרתי ושוב דמעות רצו בעיניי.
הוא התקרב והושיט את ידו בשביל לנחם אותי ולתת לי חוזק מסוים,אך אני דחיתי אותו.
אחרי שהייה שהוא בהה בי כמה דקות,הוא קם והלך.
הדמעות פרצו כמו נהר שנראה שהמים שבו אף פעם לא יגמרו,בכיתי הרבה,כמעט שעה.
ליאן נכנסה,היא שמה לב שעיניי אדומות.
"
מה קרה עומר?",שאלה בדאגה.
"
שום דבר כלום",אמרתי מהר ומחיתי את שאריות דמעותיי מעיניי.
"
נו מה העניין?אל תסתיר ממני דברים...",ניסתה שוב להוציא ממני כל פיסת מידע.
"
זה כלום רק...רק שאני מרגיש לא בנוח,אני מרגיש כאילו כל העולם מתהפך ואני איתו לפי הקצב,מרגיש את כל כולי מוצף בזעם,מרגיש את כל כולי רוצה למות...",אמרתי ושוב הדמעות שלפני רגע אחד או שניים התייבשו,חזרו שוב לפצוע את עיניי בטיפות מלאות רגשות כואבים.
"
אל תדבר ככה!אתה שומע אותי?!",כעת ליאן כבר צעקה,יכולתי לראות שוב את יופיה כאשר היא בכתה,זה הכאיב לי.
הכאיב לי,שגרמתי לבנאדם הזה לבכות,הכאיב לי להיזכר,בזמן שהסתכלתי על ליאן,שהכל באשמתי שהרגו את מירי.
שנאתי כל כך את אבי,שנאתי אותו כל כך,שהייתי מוכן להרוג אותו אם תהיה לי הזדמנות.
אבל אז שוב הגיע הקטע,של להכאיב לליאן ולא רציתי זאת,לא רציתי בכלל להכאיב לרוני.
"
אל תדבר ככה,בבקשה...",אמרה בלחש כשפניה מוטות כלפי מטה,שיערה הזהוב הסתיר חלק מלחייה.
"
אני לא יכול לחיות איתכם,אני מתכוון עם אבא שלך....",אמרתי חלש.
"
אני מבינה למה..."
"
לא את לא מבינה!כי אם היית מבינה את לא היית מדברת איתי עכשיו,הייתי פשוט עוזבת אותי לנפשי!חוץ מזה,מה פתאום לך אכפת?!
הרי חשבתי,שאסור לדבר איתך,אפילו כשאני שאלתי מה קרה לך באותו זמן לא רצית לספר לי!מה קרה פתאום?!",התחלתי להטיח בה כל מיני האשמות ושאלות בצורה בוטה.
היא רק בכתה יותר.
"
כ...כל כך הרבה שאלות ומעט מאד תשובות,אני לא יודע בשביל מי אני חי....",קולי רעד כעת,גופי שקשק כמו שאף פעם הוא לא שקשק וליאן רק הביטה מטה כלפי הרצפה.
הדמעות שנפלו מעיניה של ליאן כלפי הרצפה,נכנסו דרך החריצים,נבלעו דרך הרווח שבין הבלטות,אני חושב שליאן רצתה להיות כמו הטיפות להיעלם ולהיבלע לעולם אחר.
גם אני רציתי להיות כמו הדמעות שלי,ולהיעלם לעולם שהכל בו טוב.
"שתדע,שאני לא רוצה שיקרה לך שום דבר",אמרה.
"בשביל מה את צריכה אותי?יש לך הרי את החבר שלך...איך קוראים לו?!"
"רון",קטעה אותי ושוב הדמעות פרצו את חומות האיפוק של ליאן.
"למה את ממשיכה לבכות מה קרה?",שאלתי.
היא לא ענתה,לאחר כמה דקות קמה מהכיסא והלכה החוצה.
שוב פעם,הרגשתי את רגשות הגועל שאני במשפחה של הבנאדם שהרס לי את החיים,כל כך שנאתי את עצמי למה לא יכולתי למות גם?למה אני חייב לעבור את הסיוט הזה?!
נשכבתי את שפתיי מרוב הכעס והמחשבות המתישות,לבסוף קמתי ממיטת בית החולים התקדמתי לאט לכיוון החלון,לכיוון תמונה ממוסגרת של חיים בהירים יותר.
ראיתי ילדים משחקים בכדור במגרש שממול לבית החולים,מכוניות ואנשים שנוהגים בהן,ציפורים מצייצות,ראיתי אפילו את הורד בגן הכניסה הקטן של בית החולים.
אני זוכר שהבטחתי למירי באחת הפעמים,לתת לה ורד מתנה,ליום הולדתה,אך אף פעם לא הצלחתי לקיים את ההבטחה הזאת.
הלכתי לכיוון דלת היציאה מהחדר,אל המסדרון של בית החולים כשפתחתי את הדלת אחות שראתה אותי החזירה אותי לשם בחזרה.
"אתה עוד לא מוכן לצאת,פשוט תשכב במיטה תכף יתפנה הרופא והוא ידבר איתך",אמרה בטון לחוץ ודחפה אותי קלות חזרה לחדר.
רציתי להעיף לאחות כף,כבר כל כך התעצבנתי על העולם שהייתי מוכן להוציא את כל הזעם שלי על אנשים שלא קשורים בכלל אליי,כל כך שנאתי את העולם.
כעבור חצי שעה של חוסר מעט,הרופא הואיל בטובו והגיע.
"מה שלומך?",שאל כשפניו מוטות לרש קשיח ועליו צרור של דפים.
"אני בסדר...אתה יכול להגיד לי בדיוק מה קרה לי?"
"אתה התעלפת,אני חושב שזה מחוסר שינה,או מעומס לחץ..."הוא אמר,"שמעתי כל מה שעבר עליך עם המשפחות האומנות,אני חושב שכדאי שתשקול ברצינות ללכת לפסיכולוג..."
"פסיכולוג זה לא לאנשים משוגעים?"
"מספיק עם הסטיגמות והדעות הקדומות",קטע אותי,"היום כל העולם הולך לפסיכולוג אפילו לפסיכיאטר..."
"אם נדבר שנינו ורק ביננו,אני לא רוצה להוציא למשפחה הזאת כסף,לא רוצה להיות עליהם נטל,גם ככה עצם זה שהם מגדלים אותי ואימצו אותי זה נטל מספיק גדול".
"יש פסיכולוגים שלא עולים כסף"
"זה לא קשור",קטעתי את דבריו,"אפילו עצם זה שהם יקחו אותי למקום מסוים בשבילי,זה נקרא נטל".
"איך שאתה מרגיש,אני חושב שכדאי לך פסיכולוג,למרות שאם חושבים על זה יש עוד דרכים להפגת הלחץ,כמו כתיבה..."
"כתיבה?",השבתי לו בשאלה.
"כן,כתיבה,תכתוב כל מה שאתה מרגיש,תוציא את כל הזעם העצב את כל השמחה והרגשות שלך."
"ואתה חושב שזה יעזור?!",השבתי לו בשאלה בצורה מזלזלת.
"ילד!אני בטוח שזה יעזור!"
"ומאיפה את כל כך בטוח שזה יעזור ואם זה יעזור,מאיפה אתה כל כך בטוח שכל הכאב יעלם?!"
"כי אני גם כותב וגם עברתי דברים קשים בגילך..."
לפתע נשמע צפצוף ברחבי החדר,זאת הייתה האיתורית שלו,של הרופא.
"שמע אני חייב ללכת,יש לי מקרה חירום,אני אשמח מאד לדבר איתך,אפילו אחרי שתצא מבית החולים..."
והוא רץ החוצה.
"רגע!",צעקתי,"איך קוראים לך?"
"ד"ר צין",אמר וכעת רץ במהירות.
אחרי שעתיים וחצי לערך,השתחררתי מבית החולים.
בדרך,בנסיעה הבייתה,במכונית,ראיתי את ליאן מעט מגרדת את גבה,במעט שהחולצה עלתה ראיתי סימנים כחולים וצלקות.
היא שמה לב לכך שהבטתי בה,וישר הורידה את החולצה.
כשהגענו הבייתה,זאת אומרת לבית שלהם,לקחתי ברצינות את מה שד"ר צין אמר,התקדמתי לי לכיסא ושולחן,לקחתי דף נייר ועיפרון והוצאתי את כל הרעל מתוכי:
"אלוהים,למה עשית לי זאת?!
למה גרמת לי לאיבוד הדבר הכי טהור ויפה שהיה לי?!
למה גרמת למירי למות?!למה שלחת אותי להירקב עם המשפחה
של הבנאדם שרצח אותה?!
אלוהים אני שונא אותך!!
אני בעצם לא יודע מה לכתוב עכשיו!
כי בעצם אף פעם לא כתבתי.
הרגשות האלה כל כך הורגים אותי
ומבעירים את נפשי,כמו שמבעירים
מדורה בל"ג בעומר,רק חבל
שאצלנו הבעירו עיתונים ישנים בשביל להתחמם!
אני לא מוכן לחיים כאלה!
למה לא לקחת אותי עם מירי?!
האחת שתמיד הייתה שם בשבילי
עכשיו איננה קשה לי כל כך לעכל את זה
אולי לעכל זאת לא המילה,
אם לתקן להבין!
כל כך קשה לי להבין את משמעות
המאורע שקרה....
אלוהים בבקשה תמית אותי,
לפחות תתן לי מתנה אחת בחיים האלה
לפחות תגשים לי בקשה...
תהרוג אותי."
הדמעות שבאו הכתימו את הדף,בכל פעם שטיפה אחת התנגשה עם הדף,הדף נעשה חלש ורך,הוא נעשה כמוני כמו עלה שנלחם עם הרוח הסתווית,נלחם על הישרדותו במקומו של העץ.
אני לא יודע כמה זמן ישבתי ככה ופשוט הדמעות שבאו הכתימו את הדף,אני לא יודע,יותר נכון לא ידעתי כמה זמן כי עכשיו אני יודע,אחרי שאמרו לי ששעה וחצי הסתגרתי ב"חדר שלי" לפחות במקום שנתנו לי ללון בו המשפחה הזאת.
לא הרגשתי איזושהי הקלה מהכתיבה,להפך רק רציתי להוציא יותר,לא ידעתי מה לעשות עם עצמי,לא ידעת יאיך להעביר את הזמן.
וכך העברתי את זמני בכתיבה,כתבתי עוד הרבה דברים.
הנקודת מפנה,הייתה כמה ימים אחר כך,שליאן באה ודיברה איתי בזמן שאני הייתי שקוע במחשבות,בזמן שאני שכבתי על המיטה.
"היי",אמרה חלש.
"היי",השבתי לה.
"בטח שמעת שרבתי עם רוני,אמא שלי לפני כמה דקות,נכון?"
"כן,שמעתי,אולי זה לא עיניני אבל על מה בדיוק רבתן...?"
"על רון...",השיבה חלש.
"למה מה קרה?",שאלתי אותה בהתענינות.
"זוכר שלפני כמה ימים ראית סימנים כחולים על הגב שלי?",שאלה אותי בטון כואב.
"נו,כן..."
"אז הסימנים הם תוצאה של..."
"ילדים בואו ארוחת ערב!",קולה של רוני הדהד והתפשט ברחבי הבית.
"בואי כדאי שנלך,שלא נעצבן אותה עוד יותר גם ככה היא עצבנית",אמרתי.
"כן",השיבה חלש.
כשהגענו למטבח,ראיתי את אבי קורא ספר עב כרס.
"ליאן",לחשתי והיא הסתתובבה אליי,"מה זה הארי פוטר?"
"אתה לא יודע מזה הארי פוטר?!אתה בסדר?!"
"סליחה,שאני לא יודע מה זה הארי פוטר",אמרתי נבוך.
"הארי פוטר זה אחד הספרים הטובים ביותר אם לא לומר הסדרה הכי טובה עלי האדמות,אתה חייב לקרוא את זה!"אמרה זאת בהתלהבות,יותר נכון היא צעקה.
"בואו האוכל מוכן וערוך על השולחן",רוני ציוותה.
הארוחות של ימי שישי בערב,הכי אהבתי אותן,הן הארוחות הכי מושקעות ומגוונות.
היה עוף,תפוחי אדמה,מרקים למינהם וסלטים מגוונים,היה כל כך הרבה גיוון,שלא יכלתי לדעת מה לבחור בשביל לשים לי על הצלחת.
היה אפשר להבחין כבר מההתחלה,במתח של ליאן ורוני,הן הביטו בעיניים של אחת והשנייה כאילו הן מוכנות לרצוח.
"אממ ליאן,הפסקת לספר לי מה זה הארי פוטר...אז מה זה?",אמרתי במטרה להפסיק את המתיחות הזאת.
"אההה",אמרה והפנתה את ראשי לפניי,שיערה התנופף לו על פניי כל כך נעים שיערה הזהוב,"טוב זוהי סדרה בדיונית על קוסם ששרד מתקפה של קוסם מאד חזק ומרושע והוא לומד בבית ספר של קוסמים...אממ אי אפשר להסביר את זה הרי יצאו כבר 6 ספרים,זה מאד ארוך להסביר...אני חושבת שכדאי לך להתחיל לקרוא את הסדרה",אמרה.
"עזבי אותו עם השטויות שלך!"רוני תקפה את ליאן,"הוא צריך להתחיל ללמוד ביום שני,הוא צריך ראש נקי."
"ומה בדיוק הבעיה,תסבירי לי אמא יקרה?!",ליאן הגיבה בתוקפנות בחזרה,במיוחד שהיא הדגישה את היקרה.
"הוא לא צריך את השטויות האלה"
לפתע נראה שאבי גם רוצה להתנפל על רוני.
"אהובה שלי,זה לא שטויות",אמר,"אם רק תתחילי לקרוא אולי תביני על מה אני מדבר."
"לא,לא תודה.
רציתי לשבור את הקרח הדק מאד שמתחיל להתעבות לעצור את הכל לפני שיהיה מאוחר,"אממ באיזה בית ספר אני לומד?"
"היות ואבי סיפר לי שבדו"ח שלך כתוב שאתה אוהב לשיר..."
"אהבתי לשיר",קטעתי אותה.
"למה הכוונה באהבת?",שאלה בדאגה.
"לא רוצה להיכנס לזה",השבתי במהירות.
"טוב,לא משנה,אתה בכיתה עם רוני בבית ספר לאומנויות תלמה ילין".
"אל תדאג",ליאן אמרה וחייכה,"אני אדאג לכך שלא תהיה לבד"
"באמת תודה",אמרתי מעט בזילזול.
אחרי הארוחה אני וליאן עלינו למעלה,"אז על מה רצית לדבר איתי?"
"מתי?",השיבה,למרות שידעתי שהיא יודעת למתי אני מתכוון.
"כשהתחלנו לדבר וכמעט אמרת לי מה פשר הסימנים שלך"
"אהה,זה כלום,עזוב סתם שטויות,גם הריב,אל תדאג."
"בטוח?",שאלתי בחשש.
"כן,זה בסדר,אבל בכל זאת תודה על ההתענינות",אמרה ונשקה לי על הלחי.
שפתיים כל כך רטובות,מגע כל כך נעים.
"אין על מה",אמרתי מסטול מהנשיקה.
בוקר יום שבת עבר בהנאה מרובה,כשהתחלתי לקרוא את הארי פוטר,לא ידעתי עד כמה ספר יכול למשוך אותך ולסחוף אותך.
כמעט כל היום העברתי בקריאת הספר הראשון,רציתי כבר להתחיל את הספר השני.
וליאן ישבה ספה לידי,בכותונת הכמעט שקופה שלה שאפשר לראות את כל גופה המדהים ואת כל הסימנים שהיו עליו.
ליאן קראה את הספר השישי,התנוחה שהיא שמה את ידה על פניה כדי למנוע משיערה הקסום להגיע לעיניים,הייתה תנוחה כל כך חמודה,אני חושב שברוב המקרים יותר התרכזתי בה מאשר בספר,לכן לא עברתי את החצי שליאן אמרה שאני איטי.
לא רציתי להגיד לה שכל הזמן הזה הסתכלתי עליה,כי אז זה יגרום לכך שהיא תסמיק ותתיחס אליי אחרת.
בסביבות אמצע הצהריים אמצע אחר הצהריים,התיישבתי לי על המיטה.
הרגשות של העצב שוב לקחו אותי,איך אני יכול לשכוח את מירי?!לטובת ליאן?!לטובת אחת שיש לה חבר ולא שמה עליי!!
שוב פעם הרגשתי עצבני,את הרגשת האש הזאת ששורפת את ההיגיון,שמכלה את השכל הישר והבריא.
כל כך רציתי להיפגש עם הד"ר הוא אמר שהוא עבר דברים קשים,כל כך רציתי אך לא ידעתי איך מגיעים אליו.
אני צריך שוב פעם להתעלף?בשביל לזכות להתייחסות ממנו?אני צריך שוב פעם לאבד הכרה בשביל לדבר איתו?
לאחר מכן שנמאס לי מכל הרגשות הזועמים האלה,התקדמתי לכיוון השולחן והתחלתי שוב לכתוב:
אני אוהב את ליאן,
אני אוהב את מירי,
חבל שאני לא אוהב את עצמי.
חבל שאני שונא את כל העולם,
חבל שאני רוצה לירות פה בכולם,
גם בעצמי,זה לא יזיק.
אני לא יודע מה לעשות,
לא יודע כבר מי אני,לא יודע אם
אני הולך לפי העקרונות שהצבתי לעצמי,
אני לא רגיל לחיים כאלה..."
שוב פעם דמעות באו,מייצגות את מה שהמילים לא יכולות אפילו לתאר,שוב פעם הן הכתימו את הדף,מכתימות את חייו של הדף,כמו החיים שלי.
"טל!",ליאן צעקה,"בוא רד למטה יש מישהו שרוצה לדבר איתך...."
ירדתי בחוסר רצון לסלון,ראיתי את ד"ר צין,הרופא שטיפל בי מדבר עם אבי ורוני.
לא ידעתי,למה ד"ר צין בא,להפך דווקא התפלאתי יותר למה הוא הגיע לאיפה שאני נמצא ולמה הוא רוצה לדבר איתי.
ד"ר צין ואבא ואמא של ליאן הבחינו בי,בזמן שירדתי במדרגות,הם הפנו את מבטם אליי והפסיקו את שיחתם על מה שהיא לא הייתה.
"עומר,כמה נפלא לראות אותך בבגדים רגילים ולא במדי בית החולים...",אמר בכוונה שאצחק.
הוא הצליח כמובן,כולם צחקו,במיוחד ליאן,שנראתה כל כך נפלא שהיא צחקה,עדיין העניין של הסימנים הטריד אותי,אבל לא נתתי לזה להסיח את דעתי עד כדי כך בשביל שאהיה רציני מאד ולא אשים לב לכל המתפתח בפגישה המאד מוזרה ומצחיקה הזאת.
"תסלחו לי",אמר הד"ר,"באתי בשביל לפגוש את עומר,בכל זאת תודה על האירוח לבינתיים..".
לאחר מכן הוא פנה אליי,"בוא לחדר שלך אנחנו נדבר טוב?בגלל שלא יצא לנו לדבר כמו שצריך לפני כמה ימים בבית החולים...בסדר?"
"אוקיי",אמרתי.
כשהגענו לחדר שלי,אני סגרתי את הדלת וישר שאלתי,"למה באת לפה?!",בנימה יחסית תוקפנית לאופן שבדרך כלל מדברים שיחת חולין עם בנאדם שמכירים.
"כדי לשמור עליך,כדי לראות מה איתך,אולי אפילו כדי להיזכר בעצמי כשהייתי בגילך..."
"למה מה כבר עברת בגילי....?!",שאלתי בנימה מזלזלת.
"תגיד לי,מי זאת מירי?",שאל עדיין באופן רגוע ונוח,למרות שאני ממש לא הייתי ככה בייחוד אחרי ששמעתי שהוא שאל על מירי ובעצם,לא אמרתי לו שום דבר עליה.
"א...איך ידעת עליה....?",שאלתי כעת חיוור,הייתי לבן יותר מהקיר שהקיף אותי.
"אני חושב,שאתה צריך לשאול את השאלות הנכונות...",אמר שוב באופן שקט ושלו.
"ומה הן בדיוק?!"
"למשל למה אני מספר לך את כל מה שעברתי בגילך ולמה,אני אמור לחשוב שזה יעניין אותך,או למשל..."
"אז,למה אתה חושב שזה מעניין אותי",קטעתי אותו באמצע המשפט.
"יפה,ילד,עכשיו אנחנו מתקדמים",אמר,"וזהו אני חשבתי שזה לא יעניין אותך,אבל כנראה שזה כן,אם אתה עוד עדיין מדבר איתי."
"למה אתה כל הזמן מתחמק ממני...?",שאלתי כעת עצבני.
"למה אתה מתחיל להתגונן ולחשוד?",השיב לי.
עכשיו כבר באמת הייתי עצבני,הראש שלי דימה עגבנייה ששמו אותה על מחבת חמה ולוהטת,הייתי כל כך עצבני,שאפילו החום של השמש נראה כמו משחק ילדים לידי.
"למה אתה לא עונה על השאלות שלי?!!!!",עכשיו כבר צעקתי.
"זה לא שאני לא עונה",אמר וחייך חיוך שלא התאים לאווירה הבוערת שהייתה.
"למה אתה מחייך?!"
"כי אתה עוד עדיין ילד ואתה לא מבין מה שאומרים לך,בעצם אתה אפילו לא שומע עד הסוף דברים."
"תפסיק,להפיל את הכל עליי!"
"אז,בוא נאמר שאני לא,אתה זה שחושב שאני מפיל הכל עליך,זה פסיכולוגי,הכל בא ממך"
"מספיק כבר עם המשחקים המעוותים והפסיכולוגיים שלך ד"ר!!!",צרחתי שוב פעם,הייתי מוכן לחנוק אותו עכשיו.
"קרא לי טל,בבקשה ואני לא משחק שום משחק,אתה רוצה תשובות ואני מכבד את זה,אתה בדיוק כמו ההורים שלך,במיוחד אימך...."
"מאיפה אתה יודע על ההורים שלי?",שאלתי כעת עוד יותר נבוך ובהלם,לא יכלתי לזוז,שקעתי בחול טובעני של שאלות ללא מענה.
"אני חושב שאתה לא שואל את השאלות הנכונות,מתי שתתחיל לשאול,אני כבר אבוא,אל תדאג",אמר.
לאחר מכן,מצאתי את עצמי מזיע במיטה,השעה הייתה שלוש לפנות בוקר.
הנחתי שהכל היה בעצם חלום,הרי ד"ר צין לא באמת יכול לדעת על מירי ועל ההורים שלי,האירוניה פה היא,שאני בעצם לא יודע עליהם שום דבר,חוץ מזה שההורים האמיתיים שלי מתו כשהייתי קטן.
כשפקחתי את עיניי,לצלילי רוח הבוקר החורפית,ראיתי את ליאן ישנה על כיסא ליד המיטה,כשפלג גופה העליון מוטה וכובד משקלו מונח על המשענת.
לא ידעתי איפה אני בדיוק באותו זמן,הדבר האחרון שזכרתי זה השיחה עם הד"ר ואיך שהתעוררתי בלילה.
הראש כל כך כאב לי באותו זמן,כאילו מאה פטישים ולא משנה כמה קצת תנסו לזוז ,אתם תרגישו אותם דופקים לכם במוח.
כמו דחפור שחופר לכם ומגיע לצד השני של הראש,בלי בעיה,בלי מאמץ.
השאלות הגיעו וגברו,התחלתי להתעשת ואיכשהו לדעת מה קורה סביבי.
הייתי בבית החולים,שוב פעם במקום ההוא,השאלה היחידה שצצה לי ברגע שגיליתי היכן אני נמצא היא למה.
למה,מה שוב קרה שאני במקום כזה,חיכיתי לתשובות אך אלו לא באו,אלא להפך הסתתרו כלא היו,כמו ילדים קטנים המשחקים במשחק מחבואים ומסתתרים הכי טוב כדי שלא ימצאו אותם,כי אז המשחק הזה יגמר.
אך התשובות באו,בשלב הרבה יותר מאוחר,אך אני סוטה מהנושא.
ליאן התעוררה אחרי פרק זמן שנמשך שתי דקות מאז שקמתי,"אהה אתה ער...",אמרה חלושות כאשר הבחינה בי.
"כן,איפה אני?",שאלתי אותה.
"אתה בבית החולים",אמרה שכעת כבר הייתה עירנית יותר ושינתה תנוחה לישיבה זקופה,"כשדיברת עם ד"ר צין,הוא אמר שאיבדת שליטה ואחרי שצעקת וממש התעצבנת,למרות שהוא אפילו לא יודע למה,הוא אמר שהתעלפת...אתה זוכר משהו ממה שקרה באותו היום?"
"לא...אני לא זוכר כלום ממה שקרה....",שיקרתי לא רציתי לספר לה על מה השיחה עם הד"ר הייתה.
המחשבות רצו לי בראש,לא ידעתי מאיפה להמשיך לחשוב או בכלל מאיפה מתחילים,מאיפה הנקודה שמסומנת,לא מצאתי אותה.
כל כך קיוויתי,שכמו שחשבתי שהשיחה עם ד"ר צין חלום,כך גם כל החיים האלה,הם סתם חלום שבסופו אני אתעורר במיטה בבהלה ואגלה,את הדבר הכי נפלא שיכול להיות בחיים,שחייתי חיים שקריים ואלמד מן הדברים הקשים ומן הטעויות שנעשו,שמאירות ומזהירות אותי לא לעשות זאת שוב,באותם חיים אמיתיים ולא שקריים.
ניסיתי לזוז מהמיטה,כל הגוף כאב,"אהה אההה...",נאנחתי בלחש.
"אל תזוז,ד"ר צין אמר שאסור לך לזוז כמה שעות כי הוא הזריק לך משהו..."
"מה הוא הזריק לי?",שאלתי את ליאן מעט במתיחות.
"לא יודעת,משהו מסובך כזה,אתה יודע של רופאים."
היא שוב גירדה את הגב המלא סימנים שלה,הפעם לא יכלתי כבר לשתוק.
"מה אלו הסימנים שיש לך על הגב?"
"אהה התעוררת.."הד"ר נכנס לחדר,"קיוויתי שתתעורר,אני צריך לדבר איתך..."
"ליאן את מוכנה,בבקשה להשאיר אותי ואת עומר לבד?"
"בטח",אמרה והלכה.
אחרי טריקת הדלת,אני והד"ר הבטנו אחד בשני,אני מלא כעס,הוא במלא שמחה.
"למה אתה מחייך?!למה אתה שוב פעם מדבר איתי בגישה הזאת?!",שאלתי אותן מתוח.
"השיחה הקודמת כמו שהבנת לא הלכה לנו...אתה לא תאמין למה שאני אגיד לך..."
"נו אז תגיד ואחרי זה תיתן לי לבחור אם להאמין או לא לאמין...עשינו עסק?!",שאלתי בעצבנות ובזלזול.
"אתה צריך לגלות זאת בעצמך",אמר בחצי טון חלש חצי טוב עסוק.
הוא היה שוב פעם עסוק בניירת שהוא ממלא,כל פעם על כל חולה.
"אני מבין שמחר אתה צריך להתחיל את הלימודים...."
"ומה אכפת לך?"
"מה אכפת לי?איזה טון דיבור נפלא יש לך היום,אני זוכר שהייתי בגילך.."
"נמאס!לי כל פעם מישהו אחר אומר לי שהייתי בגילך,אני כך וכך...זה לא מעניין אותי!!"
"גם אותי זה לא עניין",אמר,"בייחוד שהייתי בגילך..."
הוא שוב חייך את החיוך שלו.
"למה אתה מחייך?",שאלתי בטון עצבני ורותח מזעם.
"אם אני לא אחייך אני אבכה?",הוא השיב לי בשאלה.
"למה הכוונה?",שאלתי אותו הפעם מודאג.
הד"ר הראה סימני חולשה,הדמעות החלו לרוץ בעיניו.
"שום דבר כלום",אמר במהירות כאילו שחלילה אני אבחין במשהו שהוא עשה שהוא לא בסדר.
כדי לשנות את הנושא של האווירה,"מתי אני משתחרר הבייתה?"
"אני חושב ש....היום,אפילו עכשיו...",אמר לאחר שהוא סגר את החומות של הרגש וחייך שוב.
"ד"ר,עוד יש לי שיחה ארוכה איתך....",אמרתי מנסה לשכנע את עצמי יותר מאשר אותו.
"אני יודע,גם לי יש...רק תבטיח לי דבר אחד..."
"מה?",השבתי בסקרנות.
"שתבוא בראש פתוח לפגישה ואל תתעצבן...קבענו?"
"תהיה בטוח...אהה ועוד משהו,מצטער עם מקודם אם הזכרתי לך משהו שאתה יודע...גרם לך לבכות....",אמרתי כעת נבוך,הסתכלתי למטה,מרוב שהתביישתי,הסתכלתי על רצפת הבית חולים המכוערת.
"זה בסדר,אני עוד אבכה הרבה כשנדבר,אל תדאג זה כלום...",אמר והבזיק לעברי מבט מחויך.
בדרכי החוצה מבית החולים,בצליעה קלה,גן הורדים שעיטר את כניסת בית החולים,זעק אליי לעמוד ולהתענג למראו העוצר נשימה.
ואני נזכר,ברגשות כואבים שצפים על פני הראש,כאילו הוא היה מים קלים,שנראה שכל דבר שיניחו עליו יצוף במהירות אל על.
לקחתי את הורד,שהבטחתי למירי,לא הייתה לי ההזדמנות לקטוף את אותו פרח שהבטחתי לה ולפחות לנסות לשכנע את עצמי,שעשיתי את הדבר הנכון,שבסופו של דבר נתתי לה את הורד.
ליאן חיכתה לי בשער הכניסה המגודר שצבעו לבן,היא נשענה על הסורגים הצפופים,חיכתה וחיכתה,מידי פעם שלקח לי זמן להתקרב,ראיתי אותה נושכת שפתיה קלות או שלפעמים מרוב שלא יכלה עוד להמתין עוד,הייתה מעבירה מבט לשעון היד הזעיר שלה לכמה שניות ואז שוב פעם הייתה מחכה לבואו של האחד.
כשהתקרבתי אליה,במבט נבוך היא זרקה לעברי מבט והפילה עליי שאלה שאינה הייתה צפויה באותה העת.
"נו,אז על מה דיברתם?",שאלה במן רוך של קלילות.
"שום דבר כלום",אמרתי מנסה להסתיר את הבעת ההפתעה מהשאלה.
יום שני הגיע,היום הגדול,היום הראשון של הלימודים במקום חדש ולא מוכר,את כל הבוקר העברתי במתח ובעצבנות הולך וחוזר במסדרון.
לא ידעתי איזה ילדים יש שם,ומה עם קבלת הפנים אינה תהיה חמה ומעודדת כמו שרוני ואבי הרגילו אותי לחשוב.
ומה עם הצוות לא יהיה אוהב ואחד שמשקיע בילדים.
"עומר?אתה בא?",קולה של ליאן הדהד בכל הבית,היא צעקה מלמטה,מהקומה התחתונה שהובילה אל דלת הכניסה,שהובילה אל הסלון.
"כן,תתכף בא",אמרתי,מנסה להתעשת על עצמי בכדי שליאן לא תראה אותי לחוץ,כמו ילד שניגש לבחינת הבגרות הראשונה שלו.
אחרי ים של מחשבות ושאלות,שחלקן היו אופטימיות אך הרוב היו פסימיות,כי הרי זה מטבעו של האדם לשלול יותר מאשר לחשוב בחיוב.
ירדתי למטה,ליאן כבר הייתה עם התיק על כתפה,רוני חיכתה להסיע אותנו.
"טוב שנזכרת לבוא",אמרת במעט עצבנות.
"אמא",אמרה ליאן,"אולי תרדי ממנו?!",לאחר מכן הביטה באימא במבט כועס,עם אש ודם בעיניים.
"זה בסדר",אמרתי מנסה לא להלהיט יותר מידי את הרוחות.
"טוב זזנו?אנחנו מאחרים",רוני אמרה ובפתאומיות מהירה כמו הבזק אור,הלכה לכיוון הדלת ופתחה אותה.
השמש שהתחילה לזרוח והתחילה לנוע למקומה הטבעי שבו תהיה כמה שעות,הייתה כל כך יפה,היא העירה על עצי השלכת הכתומים חומים.
ומשם חזר האור בחזרה,בשלל אורות וצבעים,שחלקם בהירים יותר ויש אף כאלו שפחות.
ואני שמהופנט מדבר יפה כל כך,מדבר שאין רבים המקרים שבחיי חזיתי במאורע כזה,במחזה שכתוב באופן כל כך מדוקדק ומדוייק ע"י גדולי המחזאים.
ליאן דחפה אותי מעט,כדי שאתקדם בגרם המדרגות,אל כיוון האוטו.
"נו תתעורר!",זרקה לעברי ליאן צעקה מחרישת אוזניים.
זה נתן לי את המכה הזאת שתעיר אותי מההזיה ומהחלום שהייתי שרוי בו.
כשהתקדמנו לאוטו יותר,שמתי לב שביום יומיים האחרונים לא חשבתי על מירי בכלל וגם אם חשבתי זה לא היה כמו שבדרך כלל הייתי עושה.
היה עצוב לי מאד בלב,כאילו משהו חסר בפאזל המדמה משאבה שמפמפת בתוך הגוף המסובך מבפנים.
והשנאה שלי לאבי,מעט מעט פחתה ונעלמה.
כ
שהנערה התעוררה מתוך בית העץ שלה שעשוי ברובו מקופסאות קרטון שזרוקות ברחוב,התווכחה עם עצמה אם לגנוב או לא לגנוב,משהו שייתן לה את הכוח לשרוד את היום.
לא היה לה בית או משפחה,או בכלל מישהו נחמד שתוכל לדבר איתו בזמנים הקשים שציפו ויצפו לה.
היא הייתה כמו הריקבון בחברה שהורס את הפירות העסיסיים,או שככה לפחות היא החשיבה אתעצמה.
מאז גיל 4 אין לה אף אחד,היא עברה משפחות אומנות רבות,אך בשבעה המשפחות האומנות שהיו לה היא אינה מצאה את המסגרת,לייתר הדיוק היא לא טרחה בכלל לחפש.
היא רצתה להיות חופשייה כמו הדרור שעף לו במרום האוויר הבלתי נראה אך המורגש.
ההיגיון של השכל שלה,ניסה לומר לה שתלך בעקבות החלומות שלה,שתלך להרוויח כסף ברחוב דרך מה שהיא אוהבת,דרך השירה.
היא לא רצתה,לייתר דיוק היא פחדה מהתגובות של אנשים מסוימים,ומה עם ילעגו לה בפנים ויצחקו?שאלות רבות ומשונות שצפו את ראשה,אך הבטן סחפה את כולן למחשבה אחת והיא האוכל.
היא החלה להתמתח לאט לאט,לזוז בהדרגה להשתחרר משינת הבוקר.
קמה לאט לאט,עדיין מכווצת,כי הקור השפיע עליה,היא אינה יכלה לעמוד זקוף לפחות לא בזמן ההוא,כי היא רעדה.
אחד מהאנשים שעבר בכניסת הרחוב הצדדי,הגניב מבט אל תוכן הסמטה,אל תוכן המקום שבו היא שררה עדיין מכופפת.
היא כל כך הרגישה לבד,אולי לבד לא הייתה המילה שבדיוק מתארת את הרגש שלחץ על ליבה,אולי לא נחוצה,כי הרי לאף אחד לא היה אכפת ממנה,היא לא חשבה שזה יטריד מישהו אם חס וחלילה יקרה לה משהו,היא לא רצתה להעלות את מחשבה על משהו כזה שיקרה לה.
היא התקדמה בקצב שלה,אל כיוון הרחוב הראשי הסוען,הלא שקט יש לאמר.
היא ראתה קבוצת ילדים עם תיקים על כתפיהם הולכים לכיוון בית הספר,כנראה,כך היא חשבה.
כי כשהיא הייתה במשפחות אומנות והיה עליה ללכת לבית הספר,היא לא הייתה עושה זאת,היא הייתה עושה את עצמה כאילו היא הולכת בטווח הראייה של הבניין שלה ואז היא הייתה פונה למקום אחר,למקום שבו תוכל להיות לבד,היא והיומן שלה,היא והשירה שלה.
היא הייתה צוללת למרחבי המחשבות שלה,אל השמחה והאהבה הכי גדולות שלה אל המוזיקה והכתיבה.
