חזייה וורודה

 

מאז ומתמיד אהבה ללכת לשוק. צבעוניות, ביגוד, ממתקים במשקל, פירות וירקות טריים, וכמובן- אווירה נמרצת ומעניינת. בשוק קנתה כל מה שמתחשק לה, ולא הרגישה ייסורי מצפון מבחינה כספית. הכל זול שם, הכל בשפע.

 

שלוש חזיות בחמישים שקל, עסקה משתלמת לכל הדעות. כשעמדה ליד הדוכן והתלבטה לגבי צבעים, נחו עיניה על אחת וורודה עם לב נוצץ קטן. חיוך קטן כבש את שפתיה. המוכרת הנמוכה קרבה אליה והרימה את החזייה. "קחי אותה". וכך, בלי מילים, היא הושיטה שטר של חמישים שקל וקנתה את הוורודה ועוד שתיים אחרות.

 

בדרכה הביתה היא הרהרה לעצמה. חלון המכונית פתוח קצת והכניס אוויר קריר. ברדיו שיר אהבה בצרפתית, כמה מתאים. הרחובות נראו ריקים מתמיד, אולי בגלל השעה המאחורת. זקנים חוצים במעבר החציה, עטופים במעילים בהירים. היא העיפה מבט לכיסא לידה וראתה את השקית הצהובה. הלב הנוצץ זהר בחשכה. עיניה ממוקדות בכביש והיא מדמיינת איך הוא יגיב כשיראה את החזייה הזו עליה.

 

עלתה הביתה וזרקה את התיק על השולחן במטבח. מבט חטוף לעבר מתלה המפתחות גילה לה כי הוא עדיין לא חזר. היא נכנסה לחדר השינה כשבידה השקית. בתנועה מהירה הורידה את חולצתה השחורה וזרקה אותה על המיטה. החזייה הפשוטה שעל עורה נראתה כל כך חסרת ייחוד לעומת הוורודה הבהירה ההיא. הושיטה את ידיה לעבר גבה ושלפה את החזייה. לשניה שלחה מבט קטן בראי שהיה מולה, והביטה. מי צריך חזיות בכלל, חשבה לעצמה. בכל זאת לקחה את הוורודה ולבשה אותה. כמו כפפה התאימה לה, כאילו ייצרו אותה במיוחד בשבילה. החזה השופע שלה נח בשלמות בתוך הריפוד הדקיק. הלב החזיר אור ונצץ כמו מנורות קטנות. היא שלחה מבט נוסף לראי וחייכה לעצמה. כל כך יפה היא נראית, ואולי לא רק בזכות החזייה. היא נשארה עם הטייץ השחור ועם החזייה הוורודה, מתיישבת על הכיסא ומחכה לו.

 

חלפה שעה וחלפו גם שעתיים, הוא לא הופיע. החדר התחיל להיות קריר, והיא לבשה בחזרה את החולצה השחורה. כל שניה פקדו עיניה את שעון הקיר הכסוף, בתקווה לראות את המחוגים נעצרים ואותו נכנס בפתח הדלת.

 

לבסוף התייאשה ונרדמה. שוכבת חסרת אנרגיה על המיטה הזוגית, לא טורחת אפילו להתכסות. פוך הנוצות הלבן שוקע תחת גופה.

 

לימים התגלה שאותו בחור מבלה את שעות הערב בחברת אחרת.

ואפילו החזייה הוורודה לא תעזור.