ו
החיים האלה שממשיכים,אחרי שבנאדם נקטף לו במלוא האכזריות פרי עטו של האל,במלוא יצריהם של האנשים.
גם הפרח הפורח ביותר שאתם רואים בשדה,היה פעם פרח קטן,נבט כמוכם,אולי חשב מעט על זמנים קודרים ושחורים,הוא סך הכל בן אדם לא כל החיים שלו הוא נהנה הוא סובל גם.
החלומות הרעים האלה שוב תוקפים אותי,החלומות המכילים את הרוע בהתגלמותו,את העצב ביציאתו ממחבואו ואיך השמחה טובעת בתוך הלב,מתפזרת לארבעה מקומות שונים ומבודדים.
ההרגשה הזאת שכואבת כל כך,כאילו בכל תנועה אני מרגיש עוד מסמר ועוד מסמר ננעץ בעורי,חזק חזק,הדקירות האלה מזכירות לי עד כמה העולם הוורוד שמציירים לך,הוא בעצם ההפך הגמור מהעולם שאני חי בו כעת.
והמילים השמחות והמעודדות שלפעמים באים מדבריהם של אנשים,נעטפות בעורמה בכאב.
כל מה שאמרו בעבר,הוא אינו שווה כעת.
כל מה שחשבתי,רציתי או חלמתי,כמו שזה נשמע בגדר של עבר,הוא נשאר שם,בזמנים שהיו.
והאנשים הטיפשיים האלו,שמחייכים והולכים וממשיכים את חייהם מה הם יודעים?ממשיכים את חייהם כרגיל,כאילו אין שוב עצב שבעולם.
למה הם עושים זאת?למה הם מתכחשים לעובדות שמדברות בעד עצמן,זועקות למעט כבוד והכרה מצד הבריות.
למה כולם ממשיכים בחייהם וטוממנים באדמה אותה ואת המחשבות שלהם עליה?
שהשמש העירה מעט על פניו של רון,לאות בואו של הבוקר,הוא קם עם עיניים קצת אדומות,בגלל שלא ישן כל הלילה.
כל הלילה הוא שאל את עצמו ואת האל שבתוך ליבו,למה העולם כל כך אכזר,ולמה פרח שנקטף לפני שיאו נשכח כאילו לא היה.
הוא קם בצורה מלאת ריקנות כמו זומבי,שפשף מעט את עיניו והלך לכיוון האמבטיה לצחצח שיניים ולשטוף את פניו,הוא צריך את המשהו הזה שיעיר אותו כעת.
במציאות הכאובה הזאת שהוא חי בה כבר שנתיים וחצי,בלי עזרה,בלי אף אחד שיבוא לצידו,שיחפה עליו מהמתקפות של האויב.
הוא לבד כמו עץ בלי ענפים ובלי העלים שמעטרים אותו שמשמשים לו לעיתים קרובות,אולי אף יותר מידי קרובות שיחות נפש.
הוא היה כמו העץ שמתואר,ללא האנשים הקרובים עליו,ללא האנשים שלפעמים שרע להם נשענים עליו מעט כדי שיעזור,לא היו לו את אותם עלי השלכת שלפעמים הם מתחלפים לעלים ירוקים בשיא עונת האביב.
והוא,לא היה עוד עלה,הוא לא נשען על שום אדם כשם ששום אדם אינו נשען עליו.
בדרך לבית הספר,הוא הלך פניו מעט נהנו ממגע הרוח המלטף,מהריח של הכמעט חופש.
הוא פקח את עיניו ברחוב שהוא הלך,היו שתי מכוניות במדרכה שבה הוא צעד חונות ועוד שלוש במדרכה ממול.
הוא רצה כבר כל כך ללמוד לנהוג,הוא צריך לחכות עוד שנה,כי הוא היה בן 16.
חלומו היה לעזוב את האזור הזה,הוא רצה לנדוד למרחקים כמו הציפורים,למקום מרוחק שבו הוא יוכל לשכוח את כל צרותיו ועברו.
הוא המשיך ללכת,ראה גן קטנטן מימינו,גן עם הרבה פרחים צבעוניים ויפים,שפרחו.
בליבו הוא דימם למראה היפה והכואב הזה,כי אהובת ליבו נקטפה בטרם זמנה,נלקחה מהעולם ללא רצון.
הלב טבע בטיפות מלוחות,כמעט שנדם שלא היה לו אוויר לנשום,אך רון התאפס והלב ניצל אולי בנס.
כשהגיע לבית הספר,באיחור כמובן,התנצל למורה על הגעתו המאוחרת ושפנה להתיישב.
ילד מהכיתה שלו זרק לו מילה,"חולה נפש",והסתובב כאילו שום דבר לא קרה,להקשיב למורה.
רון כבר היה רגיל להערות כאלה,מאז ש...מאז שהמקום שלידו התפנה ונהיה ריק כבר שנתיים,הוא ידע שהחיים שלו לא יחזרו להיות כמו שהיו.
הוא שנא את העובדה שבחצי שנה האחרונה ישב על ידו אסף מהכיתה,באותו מקום שתמי ישבה שם,באותו מקום לפני שהחיים הכריעו אותה.
לפעמים כשהיה מתעורר,משינה שפה ושם עטפה אותו,הוא שנא את עצמו ששכח איך היא נראית,איך היא הייתה.
הוא שנא את עצמו כל כך חזק,לא היה לו אכפת שהחים שלו הולכים לטימיון בגלל חוסר ההתעניינות שלו בדברים אחרים.
אפילו הציונים שלו ירדו בתעודה,הוא כל כך היה עצוב שאפילו להשקיע בלימודים נראה לו כמו דבר פעוט וקטן לא חשוב בשגרה הנוראית הזאת של החיים וכפי שהם מתנהלים.
אחרי בית ספר הוא הלך לבית הקברות,אליה,השמש האירה עליו,אך היא לא חיממה,היא רק הייתה שם בעצם האשליה,כמו שהחיים האלה שמצליחים לך לפעמים הם כמו מסיכה נסתרת שחושפת את פניה האמיתיים בשעות המכריעות והלחוצות.
כשהגיע הוא הלך לקבר שלה,"היי,מצטער שלא באתי לפה הרבה זמן...פשוט היו לי כל מיני דברים לעשות,לפחות לנסות...אני מקווה שטוב לך שם איפה שלא תהיי.
אני לא יכול לסבול את המחשבה,שאת לא פה לידי,לא יכול,כל רגע שעובר אני מרגיש איך....",הוא לרגע שתק אחרי המשפט שנאמר בצורה חלושה וצורמת לאוזניו של כל מי שהיה שומע זאת.
הדמעות החלו לבצבץ להן,מייצגות את מה שהמילים לא יכולות לתאר.
ואז,אחר כך הוא הלך משם הבייתה.
כשהגיע,הוא הוציא מהמגירה שבחדרו,את יומנה של תמי,שהוריה נתנו לו אחרי שהיא עזבה את העולם.
הוא פתח וקרא בו,דבר שהיה עושה לפחות פעמיים בשבוע.
הדפים שכבר היו מכותמים מהדמעות,והדיו שנמרח מרוב שלפעמים הוא מרח אותו כשדמעותיו על הדף.
הוא קרא את העמוד הראשון ביומן.
"היום הגעתי לעיר החדשה שעברנו אליה,לא הלכתי לבית הספר,כי רציתי להתרגל קצת לעיר ולאזור השונה בלי דנה ואילנה...אבל בדרך פגשתי ילד חמוד שנתקל בי בפנייה שבין הבית שלי לבין מרכז העיר.
רציתי לשמור איתו על קשר,אבל לא רציתי שיכאב לו אחרי...טוב די!לא צריך להכניס ראש בריא למיטה חולה,לפחות לא כעת שהכל עדיין יכול לקרות."
הוא סגר את המחברת הדקה,הלב שלו גסס בתוך גופו,הוא שמע את נשימותיו האחרונות,הוא הרגיש את תחושת השמחה נופחת ממנו לאט לאט.
אולי אפילו לאט מידי,הוא לא רצה זכר לתקווה,לרגש הזה.
הוא הלך לשטוף את פניו,להחליף תאים ישנים בחדשים,להרגיש דברים שונים ואחרים ממה שהוא מרגיש.
ביום שלמחרת,כשהוא חזר הבייתה מבית הספר,סימני מכות היו על פניו,אך הסימנים המשמעותיים יותר,היו בתוך הלב.
היו לו צלקות רבות כל כך עד כי אין מספרים שיכולים למנות אותם בבטחה ובדיוק.
הוא כל כך הבין את המשפט "ילדים הם עם אכזר",הוא הבין וידע זאת כל כך טוב.
כי אחרי המוות של תמי,כמעט כל הכיתה שלו,למעט שניים שלושה,האשימו אותו במותה,לא עודדו אותו אפילו לרגע,הדיחו אותו כמו פרי רקוב במכלול הפירות הבשלים והעסיסיים.
ומידי יום שני וחמישי ולפעמים קרה שעוד יום או יומיים התווספו להם בשבוע.
הילדים לא הבינו אותו,הוא היה בספק אפילו אם ניסו לחשוב רגע עם עצמם,איך זה לאבד מישהו.
ש
לוש שנים לפני כל המאורעות,שלוש שנים לפני איך שהעצב חדר לתודעתם של אנשים מסוימים.
רון,במהלך הליכתו חזרה הבייתה מהספרייה העירונית,אחרי שהוא לקח את הספר שכל כך ציפה לו,את ספר ההמשך בסדרה של הארי פוטר,אחרי שהוא יצא מהספרייה עם אותו דבר שלשם כך בא לספרייה.
בפנייה שהייתה,הוא נתקל במישהי,נתקל במישהי חדשה שלא ראה בשכונה,הוא בכלל לא הכיר אותה.
נכון קורה שבסרטים רומנטיים-קלאסיים לפעמים זוג אנשים זרים לחלוטין נתקל אחד בשנייה,כאילו רצה זאת האל?
כמה קיטשי שזה נשמע זה קרה גם פה,רצונו של האל.
לאחר שעשו את התנועות שאמורות לבוא לאחר ההתנגשות,ואחרי שהם קמו ויצא במקרה שקמו בו זמנית.
הנערה בעלת העיניים החומות בהירות כדבש,עם השיער האדמוני החלק,שגלש לו אל תוך כתפיה השברירות פצעה את פיה והתחילה לדבר,"סליחה,זאת הייתה אשמתי"
"לא,לא,לא זאת לא אשמת אף אחד",אמר והקריץ לה חיוך{הוא חשב בתוכו,שהוא אפילו השקיע במבט עם חיוך,כי הוא לא אהב לחייך הרבה}.
היא הבינה את מבטו,"טוב אז...ביי...",אמרה והלכה.
והוא כמו קוף אחרי בנאדם חיקה את תנועותיה הלך ופרח גם.
הימים חלפו להם,והמחשבות שברך כלל התרוצצו על מה לעשות ביום שישי,איך להתחנף לההורים אחרי שרבים וכל השטויות שבני העשרה חושבים,עברו,הגיעה מחשבה אחת,שיש לאמר שרון בכלל לא ציפה לה.
הוא חשב על אותה נערה שלפני שבוע וחצי נתקל בה בפנייה,על איך "שיבוא לו בטוב" הקטע עם האהבה החדשה וכל מיני שטויות שמצא דרך לפרש אותן במילותיו.
הוא רב עם ההורים שלו כמה ימים אחרי,בגללשלא סידר את החדר שלו וכבר שבוע שאמא שלו מבקשת לעשות זאת.
רון,בלי שאף אחד יודע,הוא אהב לכתוב ואף פרסם בכמה פורמים שכעת יש באינטרנט.
הוא הקליד שיר במחשב ומשם הוא העביר אותו לאתר.
יש לציין שהשיר אפילו הפתיע אותו:
והימים שחולפים להם מנגד לעיניי העייפות והכמהות,
לאותה אהבה כעונות השנה תידמה.
והייאוש שעובר לו בלב הקטן
בעל ארבעת החדרים,המחזיק בתוכו את סודות החיים.
והבקשות המרובות,והדמעות שלפעמים באות אל המשאבה שמזרימה דם.
הגיעה השעה והאל שם מבטחו ביצר האדם המלוכלך,
והעניק לימים רבים או מעטים,זה יצטרכו האנשים
לדעת.
את אותה אהבה שייחלו לה,וכמוני שכעת
עומד בחשיכה בלי לראות דבר וחצי דבר,
עומד כעיוור ביום צלול ובהיר.
רואה עכשיו את האהבה,ורואה דברים אחרים כעת,ורגשות
שלא חשבתי שארגיש.
האהבה הזאת,ההרגשה הזאת,אפילו עצם הגיית המילה הזאת
הפיחה בי אמונה ושמחה.
בה ביי רווקות,שלום לך אהבה.
אחרי שהוא סיים לבדוק שאין שגיאות כתיב,הוא פרסם את היצירה,וחיכה לתגובות.
בנתיים הוא התקלח,דיבר עם רועי,חברו הטוב ביותר,בטלפון.
"אחי מה בא לך לעשות יום שישי עוד יומיים?",רועי שאל.
"ואללה,לא נראה לי שאני אוכל לצאת או משהו,אתה יודע בעיות עם המפקדים"
"נו אז תצא באמצע הלילה שהם ישנים"
"לא יכול",אמר רון בנימה מעט כועסת הוא לא יעשה כזה דבר להוריו,"עזוב כנראה שאני לא אבוא במילא יש לך את האחרים."
"אבל זה לא יהיה אותו דבר בלעדיך!",רועי צעק מנסה להבהיר את עמדתו ככל הניתן.
"שמע,אני חייב לסגור,אההה,רק רציתי להגיד לך משהו שואללה יש מצב שמצאתי מישהי..."
"נו אז יאללה שפוך",רועי השיב.
"אני עוד לא יודע ממש איך קוראים לה,או איפה היא גרה,אין לי אפילו את המספר טלפון שלה."
"בואנה,גבר,זה לא סיפור אהבה רומנטי עם טישו,זה כולה בנות."
"כנראה שאתה צודק",רון השיב אך בתוכו חשב אחרת,הוא לא יתייחס לזה כאל בנות.
"טוב שמע אני חייב לזוז,אוהב אותך אחי"
"סבבה,גם אני,דבר איתי מחר",אמר.
"ביי".
הטלפון הונח בחזרה אל מקומו הטבעי,אמא של רון קראה לו לבוא לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שבאה מצרפת במפתיע.
בארוחה המשפחה שלי ושל הקרובים החליפו זכרונות.
איך שמדלן,קרובת משפחה שלי שהוריה נספו בשואה,סיפרה לנו איך היא עברה מבית יתומים קתולי לאחר,הופכת לנוצרייה כדי שלא יהרגו אותה,מה בסך הכל היא ידעה?
היא הייתה בת שלוש שהחיה המשומנת הזאת לקחה את הוריה,היא רק הסתתרה מתחת לשולחן שהמפה במזל הסתירה אותה,אחרת,הגורל שלה היה כמו שלהם.
אחרי החלפת הזכרונות ואחרי כמה בדיחות שמיקי,גם קרובת משפחה ילידת הארץ הריצה,אחרי שחייכנו וצחקנו ונזכרנו,המשפחה הזאת הלכה לדרכה.
ואני נשארתי בתוך תוכי,לא נותן לשום הרגשה להפריע לי,רק חושב על הנערה שנתקלתי בה בפנייה.
לבינתיים בדקתי אם הגיבו לי ליצירה,הייתה שם תגובה אחת מהבהבת באדום חושני כמו הורד שגם הוא כפוף לחיים,הוא גם נתון למצבי רוחה של האשליה,המסכה הזאת נתנה לו קוצים,כדי לחזק את התחושה האין סופית האירונית שמצויה בכל דבר כמעט שיש בעולם.
הקלקתי על התגובה,שם המגיבה הייתה אנונימית:
"אני חייבת להגיד לך,שזה ריגש אותי מאד,עד דמעות,אני רועדת,אין לי מושג איך עשית את זה...אני אשמח להכיר אותך..."
ר
ון עדיין ישב עם היומן,שתמי הותירה אחריו,וקרא את כל תוכנו והספר כמו שכמעט תמיד קרה התמלא בייאוש עמוק ובכאב שלפעמים קורה שמחלחל בכל אחד מאיתנו,מפריח בתוכנו ייאוש וכעס.
הוא הפסיק לכתוב,מאז השנתיים וחצי ההם,כאילו איזה סוגר סגר על מוחו המלא בהשראה,הוא האמין שכתיבה זה אמור לבוא מבפנים,מהלב.
וכל מה שנשאר עכשיו הוא האבן הזאת שתופסת את המקום של הלב,שלא זזה,רק בכדי לפנות מקום לרגש.
המכות שהרביצו לו באותו יום עדיין כאבו,אפילו גם בלי להיזכר הם העיקו עליו,הכובד היה קשה מנשוא.
הוא היה בודד באשליות שלו,במחשבות,ברצונות.
הכל נראה לו מעורפל ששוטט במוחו,רצה להיזכר בזכרונות מסוימיםן,אך ללא הועיל,רצה לחשוב על דברי םטובים ורעים לפעמים הם באו כאחד,אך הכל בצבעים מטושטשים,מפריעים לו לראות את כל האמת בצורה טהורה.
רועי החבר שלו,עזב אותו,רון גילה איך החיים עובדים.
איך כולם מנצלים את כולם,ושקצת קשה כולם עוזבים אותו לנפשו שישבור את ראשו איך לצאת מהצרה הרעה שעטפה אותו,כמו ששמיכה מכסה ילד קטן בשיאו של החורף הקריר והמקפיא.
הוא חי לבד,מאז מה שקרה,ההורים שלו נסגרו כמוהו,הם מאד אהבו את תמי,הם לא ידעו איך להתמודד עם העוול.
והרי ידוע כבר לפי מחקרים,שילדים מחקים את הוריהם,אולי זה באמת נכון להגיד שרון חיקה את הוריו,אך בצורה וודאית שהוא חשב על זה,הוא קבע שהוא לא מחקה את הוריו,הוא איבד הרי את החברה,את האהבה,את הפרח הכי טהור שיכול להיות על פני האדמות ודבר זה כבר מזעזע את החיים שלך.
צלצול טלפון קטע את הרהוריו.
"הלו",רון שאל.
"רון?",ענה הקול הדק.
"כן מי זאת?"
"אני לא יודעת אם אתה זוכר",אמר הקול והוסיף,"אך לפני שלוש שנים בערך פרסמת יצירה ואני הגבתי לך עליה..."
"אנונימית?!",רון ירה באוויר.
"כן,אתה צודק",אמרה בקול שרון חשב שהרגיש שמעט חייכה.
"איך הגעת אליי?"
"אתה לא זוכר שהשארת לי פרטים במייל?"
"אני זוכר",אמר ונדהם שהיא זכרה בכלל לצלצל אליו,"אבל חשבתי שפתאום שינית את דעתך ולא רצית ליצור איתי קשר."
"אממ...היו לי קצת בעיות שלא יכולי להיות ממש בבית...."
"אם אני לא יותר מידי פולש,אפשר לשאול למה?"
"זה בסדר,תרגיש חופשי,אממ הייתי חולה הרבה מאד זמן."
"אהה אני מצטער",אמר ושוב מילים יצאו מפיו,"אממ אני זוכר שדיברנו על אולי להיפגש ולראות איך זה יזרום לקשר,אבל...אני חושב שלא כדאי לפחות לא בזמן הקרוב."
"למה,כבר יש לך חברה?"
אחרי ששמע את שאלתה האחרונה של אנונימית,הדמעות פצעו את עיניו בעדינות שבל אפשר לתאר,הלב שוב פרפר בצורה מטורפת כמו נהג שיכור שאינו יודע לשלוט על רכבו.
"רון?",הקול ענה מצידו השני של הקו.
"כן כן אני פה,אממ סיפור ארוך אני לא חושב שכדאי לך...בכלל להיפגש איתי עכשיו."
"למה?",שאלה.
"כי אני לא אותו בנאדם...",אמר רון והרכין את ראשו כלפי הרצפה ועצם את עיניו מדמיין שהוא במקום אחר.
"אנחנו לפחות נוכל לדבר,נכון?"
"אני חושב שתהיה גם עם זה בעיה"
"רון אל תעשה לי את זה,כל הזמן הזה חיכיתי לדבר איתך,אז תן לי לפחות כמה שיחות לפני שאנחנו מנתקים את מה שאין לנו כרגע,כי ממש ממש אני רוצה להכיר אותך ולדבר איתך."
"טוב,אני מצטער,על הגסות"
"זה בסדר",קטעה אותו.
"טוב שמע,אני חייבת לזוז,יש לךאת המספר שלי נכון?"
"כן,הוא נשמר בטלפון"
"טוב בה ביי"
"רגע!איך קוראים לך?"
"קוראים לי תמר"
תמר חשב בליבו,שם שמזכיר לו את תמי,זה יכול להיות אפילו קיצור,הלב שלו שוב פעם באטרף על חושי.
כ
שיום שישי התקרב,רון אינו ידע מה להחליט,אם להתגנב מהבית שההורים שלו ישנים,או להישאר בתוך הבית כלא חסר האוויר.
לבסוף הוא החליט,שהקשר שלו עם הוריו יותר חשוב,מעוד כמה שעות שיהיה בחוץ ויפיל שתיים שלוש בירות.
הוא ישב כל יום רביעי וחמישי לקרוא את הספר שלקח מהספרייה,כמובן שלפעמים הקריאה הרציפה נקטעה ע"י שיחות מרועי ומעוד חברים שהתעניינו למצבו של רון.
הוא סיים לקרוא את הספר ביום שישי בצהריים,הוא לבש את המעיל,כי מזג האוויר של שלהי דצמבר תפס לו את כל מרחב הארץ והעולם.
ירד גשם בחוץ,נעליו של רון נחפרו בתוך שיירה עמוקה של שלוליות שלחלקן היה אפשר להוסיף את החומר בוץ ולחלקן רק מים.
בפנייה שבין רחוב הרקון לספרייה,הוא נתקל שוב באותה נערה ושוב כאילו זה היה סרט שחוזר על עצמו שוב ושוב הם נפלו וקמו.
"אממ...שוב מצטער",אמר וחייך.
"זה בסדר"
"אז ביי?",שאלה שיערה של הנערה,הסתיר חלק מתווי פניה.
"אממ,זה יהיה ביי,אחרי שתגידי לי איך קוראים לך ואני אשמח לקבל פרטים נוספים כמו טלפון",רון חייך לרגע והביט בה.
"השם הוא תמי,אבל מספר טלפון,אני חושבת שכדאי שתתאמץ",אמרה והחזירה לו שוב חיוך רק שזאת שכללה אותו עם הוצאת לשונה החוצה והמשיכה לדרכה והלכה.
הוא,רון,עדיין נשאר שם המום,מהתמימות מהחוזק ובכל זעם מהשברירות שהבנאדם הזה יכול להקרין ושב לעיסוקיו הרגילים ואץ אץ להחליף את הספר,בספר אחר.
ה
רגשתי את השמש שוב יושבת לי על הראש,כמו שהיא תמיד עושה שאני בדרכי לבית הקברות,הרגשתי אותה מרגישה מקופחת שאני לא מתייחס אליה ומביט בה.
החלה להיעלב והכתה בי בחומה,כאילו לזו היו חיים משל עצמה.
אמא ואבא ליוו אותי עד לפתח של בית הקברות ומשם,היו צריכים לסידורים,הם לא אמרו לי.
אבל למה שיגידו אני הרי ילד גדול,יכול להסתדר בזמנים קשים שכאלה,אני בן 16 וכמה חודשים,אני כבר בוגר.
שוב הגעתי לקבר שסביבו היו זרי פרחים אדומים,צהובים ובעוד שלל צבעים.
פתחתי את פי וסגרתי אותו,הלב שוב דפק בעוצמה מהירה,אני חושב יותר אפילו ממהירות של רכבת הרים,לא נגזים יותר מידי ונתפשר על אוטובוס.
לבסוף ההתבלטות נעלמה,החלטתי לספר לתמי על איך שמעט החיים שלי התקדמו:
"היי תמי,כן אני יודע שלא הייתי פה קרוב לחודש,ואני שם לב שהביקורים שלי מתחילים לאט לאט לרדת בהדרגה,אני יודע.
אני מקווה שאת רואה אותי שם למעלה,ויודעת טוב מאד את הכאב שלי,אני חושב שאת יכולה להבין את ההרגשה,כי גם את לבד בעולם למעלה עם אלוהים,והוא מגן אל מסתריותו של העולם הזה בעננים.
ואם כמו שאמרתי את מביטה אליי מלמעלה כאובה שאת לא פה לידי,אז את בטח יודעת שהאנונימית,זאת שסיפרתי לך עליה שהגיבה לי ליצירה שכתבתי בגלל שלא הפסקתי לחשוב עלייך באותו זמן,צלצלה אליי,דיברנו עוד כמה שיחות מאז.
היא ריככה אותי מעט וגרמה לי להיפתח,טוב לי איתה,אבל אני לא מרגיש בסדר....",השתתקתי,האצבעות שהיו על הדשא עקרו מעט משורשיהם כמה גבעולים תמימים שלא עשו רע לעולם,זה נתן לי את ההרגשה המרה שפרח שנקטף לפני שיאו רק בודדים נזכרים בו.
והשיא של תמי היה שירה,לפני שהספיקה להיות זמרת מפורסמת היא נלקחה מהעולם באכזריות.
לקחתי איתי משקפי שמש,שיסתירו את הדמעות שבטוח יבואו.
כשחרתי מבית הקברות בהליכה איטית וכאובה,עם גב מעט שפוף,כי הקושי של החיים חלחל בתוכו.
א
חרי היתקלותי השנייה בתמי,בפנייה הקבועה שלנו,החלטתי להפוך לתחמן ולבקר שם בפעמים יותר תכופות ותכופות.
אחרי שנתקלתי בה 7 פעמים,ואחרי שאמרה בצחוק שהיא רואה שאני משקיע וזה לא מספיק,ואחרי שקניתי לה במפתיע חבילת שוקולדים בלגים כאלה,מהסוג המשובח,היא נהפכה לשבוית האהבה שלי והסכימה לפגישה.
הייתי כעת בחדר מתכונן לפגישה הכי רומנטית בחיים שלי{לא שהיו לי עוד פגישות לפני},התקלחתי,התבשמתי,סירקתי וכל הפעולות שבאות לפני ביוצאים למקום חשוב עם מישהו חשוב.
הטלפון החזיר אותי בחזרה,אחרי שכבר הייתי מול הדלת זה היה רועי:
"מה קורה אח שלו?"
"ואללה עסוק אחי אני אדבר איתך אחרי זה",אמרתי והתכוננתי לנתק.
"מה עושה?"
"אני לא יכול לדבר עכשיו...",השבתי והפעם נשמעתי תקיף יותר.
"טוב,צלצל אליי שתוכל ביי"
יצאתי מפתח הבית,הזרמים והפרפרים והיו שם גם תנינים אם זכרוני אינו מטעה בי,התפשטו בכל הגוף.
קבענו להיפגש בספרייה,במקום המפגש הקבוע שלנו.
בדרך ראיתי זוגות צעירים,מבוגרים יותר מאיתנו,מחובקים אחד עם השנייה.
כל כך רציתי להגיע כבר לשלב הזה עם תמי,אבל ידעתי שכל דבר בזמנו.
הגעתי לספרייה וחיכיתי חצי שעה,עד שלבסוף התייאשתי והלכתי הבייתה.
הרגשתי כמו זאב עם זנב בין הרגליים,יודע שנפגע מעוצמת נשיכה כל כך חזקה,פצעיו הישנים של הלב שלי נפרמו במהירות,כאילו לא תפרו אותם המנתחים הכי טובים והמאחים המשובחים ביותר שיש.
