זמן

16:40

"אני לא יודע מה לספר..אני מרגיש שאם אני אתן לזה מילים זה יטרוף אותי חי.

אני כבר לא אותו אדם,אני אותו אדם בידיוק..אני שונה, אני נושם, אני לא מתפקד,אני ישן רוב הזמן,

יש לי ארבעה שעונים ביד ימין,ושלושה ביד שמאל,הייתי שם יותר לו הייתי יכול.

הם כולם מתריעים ביחד על כל דקה חדשה שעוברת..כשהם לא מתריעים אני מותקף פחדים. הציפצוף מגיע ואז אני נושם לרווחה וסובל את הרעש הצורם.

כך אני חי את חיי,בין התרעה להתרעה ,בין ציפצוף לציפצוף.

"בסדר,אני חושב שהבנתי את הבעיה ..רבקה תראה לך את החדר..יש שם מיטה נוחה אם תרצה שירותים הם בסוף המזדרון.

 בשבע יש שירה בציבור עם יעקב והגיטרה.יהיה מאד נחמד .

כולנו ניפגש שם."

אני הולך אחרי רבקה יש לה ישבן עצום, אני לא מצליח לראות דבר חוץ מהישבן הזה..,אנחנו צועדים במסדרון..השעונים שלי צפצפו.אני יודע שעברה דקה.

הקירות מתחילים לנוע במעגליות אינני מפוחד כי כבר ראיתי את התגובה הזו לזמן.המסדרון הופך לחומר נוזלי והוא יוצר גלים,הם מתגברים לנחשולי ענק.

אני ממקד את המבט בישבן של רבקה כדי לשמור על שיווי משקל,אינני דואג לה.  היא, לא מרגישה דבר.

הקירות הנוזליים משתלטים על הישבן ימין ואז על ישבן שמאל,מרגע לרגע אינני רואה את הישבן כלל,אינני דואג לרבקה. היא, לא מרגישה דבר.

לפתע דלת נפתחת.

"הנה לך כרית ושמיכה ,עוד מעט ארוחת הערב..אתה תבוא לשירה בציבור עם יעקב?"

אני מסתכל על השעון ימין..אני מאד דואג לזמן..אני רואה שהדקה מאחרת לבוא..

רבקה מרימה את קולה

"אה..אתה תבוא לשירה בציבור ..שאלתי?"

אני מאד דואג הדקה מאחרת..אני מסתכל על רבקה אני רוצה לענות אבל אני לא יכול אני חייב לראות שהזמן עובד...אני לא יודע אם נצליח להגיע לשבע ..אני מאד דואג לכולם..

ציפצוף השעונים  מתריע..אני נרגע..

אני עונה לרבקה..

"כן,בהחלט..באיזה חדר השירה בציבור? אני שואל..

רבקה לא עונה .היא לא שומעת,היא אוטמת את אוזניה..כנראה שהציפצוף מחריש אוזניים..

אני מכיר את זה היא תיכף תוותר ותלך.

הנה היא מסתובבת מסמנת ביד ..שזה כבר לא חשוב...אני מחייך..וסוגר את הדלת..

אני לא יודע כמה זמן עבר מאז שפגשתי את רבקה..אני מוטרד..אני לא יודע אם עברה שנה אחת, שנתיים או חמישים,מאד מקווה שלא עברה מאה..אני מפחד לצאת מהחדר לגלות שהעולם אינו קיים ורק  הזמן ממשיך כאן לתעתע..

אני חייב למצוא אומץ לצאת לספר לכולם מה קרה ..אולי עברה רק דקה או אפילו שעה..עכשיו כשיש לי אומץ אני חייב לצאת החוצה ולהזהיר את כולם שהזמן ברח..

אני לוחץ על הידית בכוח ופותח את הדלת בפראות, אני פורץ החוצה והשעונים שלי מתחילים לצפצף אני יודע שעברה דקה ..

הנה רבקה. אני רגוע.

 אני עוד לא יודע כמה זמן עבר אבל כנראה שלא יותר משנה, יש לי עוד זמן לספר להם..אני רץ לחדר האוכל תופס בחוזקה את רבקה ביד וגורר אותה איתי..אני דואג לה ..היא לא יכולה להישאר פה לבד..היא תבוא איתי לחדר האוכל..רבקה צורחת ואני משתיק אותה..

"שקט..!! סתמי! אני לא יודע כמה זמן עבר מאז שראיתי אותך....." רבקה ממשיכה לצרוח.. טיפשה, אני אומר לעצמי..אני מאד דואג..

השעונים שלי מצפצפים אני יודע שעברה דקה ..אני נושם לרווחה יש לי עוד קצת זמן.

רבקה צורחת נגררת עם הישבן העצום שלה על הריצפה..אני מסתכל אחורה אני רואה אנשים רצים אחרי..אני רץ מהר יותר..אני חייב להגיע לחדר האוכל...אני לא יודע כמה זמן יעבור עד שאני יגיע לשם..אולי תעבור מאית שניה ואז אני אספיק..

איש אחד קרוב אלי מאד הוא תופס לי בזרוע.. הקירות מתחילים לנוע במעגליות אינני מפוחד כי כבר ראיתי את התגובה הזו לזמן.המסדרון הופך לחומר נוזלי והוא יוצר גלים,הם מתגברים.אני ממקד מבט בשעון שלו כדי לשמור על שיווי משקל,אינני דואג לו  הוא לא מרגיש דבר.

לפתע דלת נפתחת.

"עוד  מעט ארוחת ערב..אתה תבוא לשירה בציבור עם יעקב?"

אני מסתכל על שעון ימין..אני מאד דואג לזמן..אני רואה שהדקה מאחרת לבוא..

האיש עם השעון מרים את הקול:

"אה..אתה תבוא לשירה בציבור, שאלתי?"

אני רוצה לענות לו אבל אני לא יכול, אני מאד דואג..אני חייב לראות שהזמן עוד עובד..כמה זמן עבר מאז שפגשתי אותו לראשונה..את האיש עם השעון..אני לא יודע, אני חושב שכבר ניפגשנו..

אולי עברו כמה שנים מאז..הוא בטח לא זוכר אותי..

אני עונה לו..

"כן, בהחלט באיזה חדר השירה בציבור?" אני שואל.

הוא לא עונה,הוא לא שומע..הוא אוטם את אוזניו..

אני מסתכל על השעונים שלי הם מצפצפים..

מצפצפים כל כך חזק שגם לי זה מפריע אני מרים את היד ומכה בהם..

אני מסתכל בשעון

השעה 17:00 אני חייב לעוף לעבודה..

אני מנגב את העיניים והולך לשירותים..

אני מטיל את מיימי..וצוחק...