לי כל גל נושא מזכרת

יש את הסלע ההוא שרק אני והוא מכירים.....זה מין סלע משונן כזה שניצב בקצה השובר גלים.....יש לו מין עמידה גאה כזו והוא מהווה רמפה לדייגים מרגיזים שמעשנים נלסון אחת אחרי השנייה ומלים דגים בחכתם היישר לתוך הדלי הכחול של פעם ששימש למשחת כלים .......של קלין כמדומני.....
שם אהבנו להביט על האופק ולשוחח שיחות של ילדים........
משם גם אהבנו לזנק אל המים הצוננים ולשחות ללא דאגות אל עבר החוף הסגור שנקרא:החוף השקט....
ישר אל הרפסודות הגענו ילדים זאטוטים ששוחים כמו דגיגים במים......
שם אהבנו להתערב מי יצלול אל קרקעית הים ויעלה בכף ידו חופן של חול מהקרקעית.....זו למעשה היתה ההוכחה שנגענו בקרקעית.....ואני והוא שני עקשנים קודם חשבנו איך להגיע לקרקעית ורק אחרי זה הפנינו מבט למעלה אל השמיים....המים למעלה יצרו מעין עיגול בהיר שסימן לנו את קצה הסיוט.....אט אט שיחררנו אוויר במתינות מריאותינו והכי הכי חשוב אחזנו בגרגירי החול שלא יעלמו להם חלילה......
ואז שאתה עולה חזרה לאוויר של מעלה וחוזה בהמולת החוף מרחוק ויודע פשוט יודע שניצחת בהתערבות אתה מרגיש מלך...
שנה לאחר מכן הסלע הזה קיבל מימד שונה .....
כלים מעופפים עם רעשים מרגיזים נחתו שם כמו דבורים ואנחנו חזינו מרחוק ברופאים ואחיות שרצים עם מיטות ברזל משונות כאלה ועליהן שוכבים אנשים במדים.......
אני והוא נחפזנו תמיד וניסינו לפחות להרגיש חשובים ולאחוז בידית או בקצה של אלונקה.....
ללא ספק המלחמה הארורה הזו הרסה קצת מהתמימות של הסלע שלנו....
הוא היה ממוקם בקצה מנחת המטוסים ומן הסתם ספג פה ושם כתמי דם.....
לא לא יכולנו יותר לשבת בו לצפות אל קו האופק בשלווה
גם סתם ילדים מפסידים ממלחמה