קולאז'

הכרתי פעם בחורה שבחדר הקטן שלה היה קיר מכוסה בתמונות. תמונות שנגזרו מכל מיני מגזינים, תדפיסים, כרזות, והכול מוצמד אחד לשני על גבי הקיר בקולאז' שכולו רנדומליות מרהיבה – דיוקנו של ארנסט המינגוויי בגוונים של אפור מתחת לתדפיס איי-ארבע של המונה ליזה, פרסומת לטימברלנד ליד נוף מדברי מרהיב מתוך גיליון חדש יחסית של נשיונל ג'יאוגרפיק, כרזת הסרט "צייד הצבאים". הכרתי אותה באיזה פאב באלנבי והיא לקחה אותי הביתה אחרי שאמרתי משהו שהרשים אותה, לא חשוב מה. היא בטח התחרטה על הטעות הזאת, בהנחה שהיא בכלל הקדישה לי מחשבה אחרי זה. היה שם דגל ארצות-הברית, "אולד גלורי" הם קוראים לו שם, ולידו תדפיס של התמליל של השיר של ג'וני קאש – Ragged old flag, ודף שנגזר מתוך ספרון קומיקס של מארוול צמוד אליו מלמעלה, וסטונהנג'; כזה מין צביר שאת מלוא המשמעות וההיקף שלו לא יכולת לקלוט במבט מרפרף אחד, והיית חייב לעצור את המחשבות שלך ולתת לקיר הזה את הכבוד המגיע לו. לא הייתי בטוח בכלל איזה כבוד מגיע לו, ועד כמה ואם בכלל. לורנס איש ערב שולח מבט לעבר הציור של הג'ברווקי שצולם מתוך "מבעד למראה", תמונה אומנותית של זקן הולך עם כלב ולידו איזו דוגמנית פרועת שיער עם מבט מפתה, מודעת אבל של איזה סופר מפורסם שלא הכרתי; והדבר שהיה לך בראש כשנכנסת לחדר שלה וראית את זה היה תדהמה, לנוכח כל ההשקעה הזאת. כל הקיר, מפינה לפינה, והמומחיות שבה זה היה מסודר לא השאירה יותר מכמה סנטימטרים של טיח צהבהב ומתקלף בין לבין ואפילו חתיכות הקיר האלה השתלבו באיזו צורה מופלאה בכל השאר. נוף עירוני של ניו-יורק בלילה הנחלשת מלמעלה על ידי נמר בנגאלי מרהיב-פרווה, ג'יימס דין שולח מבט של לא-אכפת-לי-משום-דבר לעבר צ'לו של סטראדיווריוס ושלושה צנחנים בוהים בכותל, למרות שתמיד אמרו שהם בכו שם ולמרות שלא רואים שם שום כותל, ואתה יכול רק לקוות שהצילום הזה הוא מה שהבטיחו לך. כמה דקות אחר כך פירקתי לה את הצורה, זה היה מדהים, הצרחות שלה העירו את השכנים והיא אמרה דברים כמו "אף פעם לא הרגשתי ככה" ו"אני רוצה עוד אחת" אבל במבט לאחור, מה שהיה בעל משמעות יותר מכל דבר אחר היה הקולאז' שעל הקיר שלה, וההבנה שהיה שם משהו שפספסת משום שהוא היה מעבר למה שהחושים השיטחיים שלך יכלו לקלוט. אני לא זוכר איך קראו לה אפילו. מה שכן נחרת בזיכרון, על כל פנים, זה דווקא הסנטור ג'ון גלן במדי נאס"א הכתומים מנגד ללורנס איש ערב בשחור לבן,  לידו אלפרד דרייפוס מתחת הכותרת Jaccuse צמוד לפרסומת לאיזו מסעדת סושי, ברוס ספרינגסטין בפוזת הרוקר הידועה שלו והדפסה צבעונית של האיור של אלונה פרנקל ל"ילדת הגבעות". הרבה דברים היא הסבירה לי משום שלא הכרתי, מה אני בכלל מבין מהחיים שלי. הקרמלין ליד עץ הדובדבן העתיק ביותר ביפן, ג'ניס ג'ופלין, סלע הפטרייה ההוא בעין-עבדת או לא זוכר איפה בעצם, ווינסטון צ'רצ'יל, ודוב פנדה נדיר מאחורי הסורגים באיזה גן חיות. לפנות בוקר כשהיא עוד ישנה קמתי, נתתי מבט פרידה לה וגם לקולאז' שלה – אני לא זוכר למי קודם - וברחתי משם ואחר כך הרגשתי כמו שלא הרגשתי אף פעם לפני כן או אחרי כן. וויליאם בורוז וגופתו של מוסוליני תלויה הפוך, וולטר ווינצ'ל וטוויטי, האנדרטה של הנחתים באיוו-ג'ימה ושייקספיר ומכונית מוסטנג 63 שאת הצבע שלה אני לא זוכר. לזמן מה כשעצמתי את העיניים יכולתי לראות את הכול, לשחזר את הפסיפס האנושי הרב-תרבותי הזה, או שאולי לא ואני רק מעדיף לחשוב שכן. הפסל של סנטיאגו דה קומפוסטלה מימין ושאנז-אליזה משמאל, וסתם נוף עירוני של תל אביב ופרסומת לאיזה סוג של סיגריות אירופאיות, ומשלחת של מטפסי הרים על פסגת האוורסט. אני מניח שיש כאלה שהיו מעדיפים לעבור תמונה-תמונה וליהנות מכל אחת בנפרד, במקום לנסות לתפוס את הכול בבת אחת, בלי לדעת איזה מין צ'אנס אתה לוקח על עצמך – שרק יתחוור לך כמה שאתה בעצם לא יודע כלום על שום דבר.