"death"

"קרה לך שהיית בלחץ מטורף , פחדת עד שהרגשת את הדם זורם לך ברקות , שרת את המילים של השיר כמו תרגום לסרט אנגלי מ-1934 , ידייך רעדו ורק רצית להגיע ליעד?

לפרוק את העול ולומר לעצמך :  "הכול מעכשיו יהיה בסדר גמור."

אני פוחדת מהמוות.

והוא תמיד שם.

בכל מקום שלא תבחר ללכת הוא שם.

מחכה לך בפינה.

ואתה שואל "למה הוא חייב להישמע כזה מאיים? הריי משם באנו ולשם אנחנו חוזרים."

מתי אתה לומד להעריך את החיים?

יש רגע שבו אתה יכול לומר שאתה לומד להעריך אותם?

מפגש עם המוות?

אני לא חושבת שאתה מעריך את החיים ברגע של מוות.

אתה מעריך את עצמך כישות ואף אחד לא יכול לעשות את ההבדל בין השניים.

הייתי רוצה לפגוש אותו.

כן, את המוות.

ללטף את הגלימה השחורה  של המאסטר הגדול.

לומר לו שיחזיר את כל האנשים האלה שהוא לקח.

יש לו ממלכה משלו ששם כולם נמצאים?

ומי קבע שהוא שחור?

אולי הוא צבעוני?

אולי הוא בכלל לבן.

אני מאמינה שהשטן לובש גלימה אדומה.

אין לי מושג למה אדומה אבל ככה אני רואה את זה.

עטופה  בדם של כולם.

ואין כלום בפנים.

צל אחד ענק של ... כלום!

אבל היא נמצאת שם תמיד להרגיע אותי.

שוכבת במן תנוחה נונשלנטית, ושותקת.

ואני שמחה שהיא קיימת. מספרת לה הכל, מההתחלה  ועד הסוף.

מהנשימה הראשונה של הבוקר ועד לנשימה העמוקה שלפניי השינה.

הבטן שותקת ואני גם.

מביטה בעיניים האפלות של החושך ואני רק רוצה לשכב לספר לכולם מה קורה לי.

אבל למי אכפת?

לאף אחד לא אכפת מה עובר עלייך!

כולם סוציופטים!

רק היא שם.

בכל מקום היא מצילה אותי בשתיקה שלה.

לפעמים השתיקה יפה כ"כ במיוחד שאתה צריך לשמוע אותה.

שקט..אתה שומע שקט.

אז אני מוציאה אותה אט אט מהקופסא הלבנה , והיא דחוסה ממש שקשה לי לפלח לי ולו אחת דקה מלאה בניקוטין.

לבסוף אני מוציאה אותה.

והיא מביטה בי ואני מחייכת , מדליקה ושואפת כמו נרקומנית זולה.

השאיפה הראשונה מרגיעה אותי .

היא נכנסת ממני ומגלה הכל לעצמה.

היא רואה ממני הכל.

את כל מה שאני חושבת את כל מה שאני מרגישה והיא לא מספרת לאף אחד!

סוג של חברה טובה שצריך להיפתר ממנה.

מצילה אותי מכל מצב.

ממבוכה, מהפחד, מהמילים של השיר שיוצאות ממני רק בכדי שאוכל לקחת את המחשבות שלי הצידה ולא לחשוש..

ואז היא אומרת לי: "שששש... הכל מעכשיו יהיה בסדר, תאמיני לי. קחי עוד שאיפה עמוקה ותירגעי"

וזה מה שאני עושה.

יושבת בחוף הים, גרגירי חול מזהב עוטפים אותי בדבקות , שיערי הרטוב נוזל על שדיי ואני רועדת מקור.

אבל אני נמצאת בתוך השקט.

הוזה על האיש או האישה בגלימה האדומה שיש לו תואר מאיים.

חושבת על הפחד שלי.

חושבת על ההוא שם למעלה שחושב שהוא אלוקים.

וחושבת על הבת זונה הזו אומרת לי : "אנחנו לא מתים מקרבה "

ואני עונה לה: "אני מתתי ממזמן את לא רואה באיזה גלימה אני עטופה?"

מחייכת אליי היא עונה : "אבל למה אדומה? היא לא אמורה להיות שחורה?"

"היא עטופה בדם".